טקסט שחתום עליו גבריאל גרסיה מארקס מציב לי בימים אלה אתגר תרגומי יוצא דופן, ומעלה שאלות כלליות יותר על שפתנו הדוויה. מדובר בסיפורו המרתק של ימאי קולומביאני שנפל מספינה ושרד עשרה ימים בים הקריבי כשברשותו רק שעון ומפתחות, סיפור שהתפרסם בהמשכים בעיתון קולומביאני ב-1955 והופץ שוב בכמה פורמטים, לרבות ספר שנמכר במיליונים רבים של עותקים. כי הכתב הצעיר שעליו הוטלה המשימה לראיין את הניצול, ושהחליט בסופו של דבר לפרסם את הדברים בגוף ראשון, היה לא אחר מגבריאל גרסיה מארקס, שמכריז בהקדמה: "ספרים אינם שייכים למי שכותב אותם, אלא למי שחווה אותם," ועל כן העביר את זכויות היוצרים לניצול – לואיס אלחנדרו ולָסקו.
מצד אחד, ברור מיד שזו אינה שפתו של מארקס – למעט ההקדמה הקצרה שצורפה בהמשך, כאשר הסיפור היה לספר שנמכר ביותר מעשרה מיליון עותקים. מצד שני, ברור גם שזו לא בדיוק שפתו של הניצול, ולכך יש אפילו ראיות של ממש, כי בשלב מסוים ולסקו החליט להתייחס ברצינות להכרזה של מארקס (ונזרק מכל מדרגות בית המשפט). אז איך לתרגם את זה? הרי אנחנו, המתרגמות, מנסות תמיד למצוא (או להנדס) איזו מקבילה בשפתנו, שתסבר אוזניים ותקרב לבבות, בלי למעול בנאמנות למקור.
קודם כל, לכאורה, פשוט מתוקף האכסניה, זו שפת עיתון: שפה שבה נפגשו שפתו של הכתב הצעיר עם שפת הניצול הצעיר ממנו, שפה שנערכה אחר כך כשם שנערך העיתון כולו, עיתון ארצי ותיק שביקש לעניין ולבדר קוראים רבים ומגוונים. אבל זו שפה עיתונאית של קולומביה של שנות החמישים, רחוקה מרחק כמה ממדים ממה שנחשב כאן, כיום, שפה עיתונאית. יותר מזה, גם שפתו של ניצול קולומביאני דאז לעולם תהיה מגוונת בהרבה משפתו של ניצול כזה כאן, כיום.
כאשר מנסים להעביר את כל זה לעברית, ודווקא בסיפור שכוחו באמינותו, עלולה להיווצר תחושה מסוימת של חוסר אמינות – השפה גבוהה מן המצופה, ומה שעלול להפתיע עוד יותר, היא מדלגת מעלה-מטה בנינוחות. כל ניסיון לשים אותה בסד הצר להחריד של מה שייחשב מקבילה עברית סבירה יפרוק ממנה הרבה מתחמושתה; כל ניסיון לתת לה לנוע במנעד המלא שלה יעורר לפחות הרמת גבה, מודעת או לא, על כך שאינה עקבית, לא במידה שאליה התרגלנו בעברית, שבה התיחום בין שפה גבוהה לנמוכה הולך ומתחדד עד כדי בידול מצער.
ומכאן עולה מחשבה כללית יותר: אולי דווקא התרגום הוא הזדמנות מצוינת לאתגר את הבידול הזה, את התשוקה הזו שרודפת את העברית לשמור על מדורים מובחנים של שפה, תשוקה שמקורותיה רבים אבל אחד מהם הוא בלי ספק מעמדה המקודש, תשוקה שרק מחריפה את הפערים בין דוברי השפה וקוראיה, בין הדוברים לבינם.
כי באשר נוטרי השפה הגבוהה מרחיקים אותה מן הרחוב היא מאבדת חיות, מאבדת רלוונטיות. ואילו רוב הכותבים רודפים אחרי הרחוב במעגל מכושף, מנקשים את ערוגותיהם לסלק כל זלזל מתנשא ובכך רק מדלדלים עוד יותר את השפה המדוברת, מרחיקים עוד ועוד מלים וניבים ומבנים מן הבאר החיה בכיכר העיר, וגוזרים עליהם בסופו של דבר הכחדה.
תרגום משפות שתולדותיהן פחות דרמטיות, תרגום שאינו מנסה לשטח את הפערים המדומיינים על ידי קנאי הלשון מכאן ומכאן – גם הטהרנים וגם מתנגדיהם הקנאים – יכול להזכיר לנו את כוליותה של השפה, את הקסם האינסופי שיכול לקרב רחוקים ולזווג זיווגים לא היו כמותם, לארוג שעטנז בשתי וערב בלי מורא, בחדווה, באהבה שמזהה את חנה של כל מלה, את ההזדמנות הייחודית שהיא מזמנת, שהיא משמרת לנו רגע הנכון. תרגום יכול אולי לתחח ולדשן את הקרקע ואת מה שעולה ממנה, במקום שבו עסוקים בעיקר בהדברה וכיסוח.