הידיים על ההגה כבדות. מקומטות. הוא ממלא את המושב בגוף הענק שלו, הריח המתקתק שלו ממלא את המכונית כולה. אחר-כך תגלה שהזין שלו קצר, עבה.

בית. בית אמיתי. שתי קומות ואולי גם מרתף, עליית גג שבה נערם העבר בלי דוחק, גינה מטופחת עם פינות של פרא, מזווה ובו אלכוהול מגוון

עכשיו אני רוצָה לדבר בשם הגוף. הוא הרי מנוע מכל דיבור – אהיה לו אם כן מתרגמת. הגוף פשוט, לפחות מצד רצונותיו. והוא רוצה כמו

וכשנהגה העירה חיפשה את המשפט האחד, המשפט שיהיה גם ברכה גם כישוף, המשפט שינָקה מתוכה את אִמה, ינקה אותה מכל תא שבו נאצר זיכרונה, ימרק

דן הוא ילד די קטן עם אף עגול ופה חייכן ילד טוב, חמוד, סקרן, דן הכי אהוב בגן.  "דני בוא," קורא לו תום, "שחק איתי," צועק אז רום, "בוא שחק

גבירותי, רבותי, זה לא עסק: הם מתרבים כל הזמן. זה חלק מאורח החיים שלהם, זה חלק מהתָרבות שלהם, אי אפשר לעצור אותם: העניים פשוט ממשיכים