"שני השבטים הכי מצחיקים שיצא לי להכיר הם אינדיאנים ויהודים, אז אני מניח שזה אומר משהו על ההומור האינהרנטי של רצח-עם."
שרמן אלקסי, אינדיאני בן שבט ספוקיין, מצפון-מערב ארצות-הברית, ואחד מגדולי אמני הסיפור הקצר באמריקה, לא מוכן לעשות הנחות, לא לגזענים לבנים ולא לאינדיאנים, והמתח של הזהות הכפולה מטעין באנרגיה רגשית עצומה את תשעה הסיפורים ב'עשרה אינדיאנים קטנים'. כל הגיבורים הם בני-ספוקיין, וכל אחד מהם מפתיע את הקורא באור שהוא שופך, מהזווית האישית שלו, על מה זה להיות אמריקאי, אינדיאני, "בן מיעוטים", בן-אדם: סטודנטית צעירה לספרות מחפשת את ההבטחה הגדולה של השירה האינדיאנית, שחקן כדורסל מזדקן עושה מין קאמבק, בן נזכר בחיבה באמו הפמיניסטית שעשתה לו את המוות, זוג צעיר מוצא חתול שמשנה את חייו, ניצולה מפיגוע במסעדה בסיאטל מפקפקת בקלישאה שכל ההרוגים במרכז הסחר העולמי היו חפים מפשע, ותוהה "איזה מין אינדיאנים תולים עשרים ושניים דגלים בחלונות שלהם?"
"הלבנים מסתכלים על הגרנד קניון, על מפלי הניאגרה, על ירח מלא, על תינוקות ועל אינדיאנים באותה סנטימנטליות מטופשת." לא אחרי שהם יקראו את הספר המבריק, המהפנט והנוקב הזה.
חרגול, 2005
"אחרי שאכלה צהריים לבדה במסעדת 'אוכל טוב', בית-פלאות פוסט-קולוניאלי שהגישו בו טריאקי יפני, כריכי נקניק פולני, פיצה איטלקית-אמריקאית ואורז עם שעועית בסגנון מקסיקני וקריאולי, היא לגמה את שארית הקפה וחיפשה את המלצר שלה. עברו יותר מחמש-עשרה דקות מאז שלקח את כרטיס האשראי שלה, והוא עוד לא חזר. אולי הוא דופק איזו מלצרית במזווה, חשבה. בואי לא נהיה הומופוביות, אולי הוא דופק את הפיקולו הנאה מגוואטמלה." להמשך הפרק הראשון בחרגול
חנה הרציג, הארץ: "הספר מנפץ את כל הציפיות, והוא כמעט שערורייתי משום שהסופר פשוט אינו מסוגל לספק לנו שום דבר מוצק, שום דבר שהוא עצמו איננו סותר אותו מיד."
עיצוב העטיפה: תמיר להב-רדלמסר