קברתי את אמא בספר פירקתי לגורמים כרכתי במלים ועוד מלים גילמתי בדמות – והנה באמת נעלמה. עוד מעט תראה אור ארוזה כחפץ, נסחרת בחנות, – אז יהיה הספר למצבה כריכותיו לוחות בטון הכולאים אותה לעד מרחיקים אותה ממני אם ארצה

האולר היה גם שווייצרי וגם מפורק. מי יכול לעמוד במתח כזה. אולר שווייצרי אמיתי, שחלק ממנו, חלק מהכיסוי ליתר דיוק, נעלם. אולר שהיה מתנה יקרה, נוצצת, מתנה שיש בה כביכול איזו הכרה, היכרות: הילדה אוהבת לנסר, לגלף, לבנות. מרשים לה.

היה קיץ, והשדיים שלה עוד היו קטנים. כשהלכה ברחוב החם הכול שימח אותה. כמה שנים גרה המשפחה בארץ קרה, שאנשיה מסוגרים בבתים, בחליפות, בגינונים שנותרו זרים לה. יפה היתה בעיניה תל-אביב. אנשים הלכו יחפים, ובנות לבשו חצאיות פרחוניות. המראה הכפרי

 הידיים על ההגה כבדות. מקומטות. הוא ממלא את המושב בגוף הענק שלו, הריח המתקתק שלו ממלא את המכונית כולה. אחר-כך תגלה שהזין שלו קצר, עבה. חיוור; בינתיים הוא מציע להראות לה את הקברים של הוריו. זה פיוטי בעיניה, והוא יודע

בית. בית אמיתי. שתי קומות ואולי גם מרתף, עליית גג שבה נערם העבר בלי דוחק, גינה מטופחת עם פינות של פרא, מזווה ובו אלכוהול מגוון ופחיות שימורים וחטיפים נהדרים וכל סוגי העוגיות, ומקרר גדול שהאור בו פועל ואין בו חלקים

עכשיו אני רוצָה לדבר בשם הגוף. הוא הרי מנוע מכל דיבור – אהיה לו אם כן מתרגמת. הגוף פשוט, לפחות מצד רצונותיו. והוא רוצה כמו צמח, רוצה מה שנחוץ, הוא לא יודע אפילו אם טוב לו אם רע, אבל כמו

וכשנהגה העירה חיפשה את המשפט האחד, המשפט שיהיה גם ברכה גם כישוף, המשפט שינָקה מתוכה את אִמה, ינקה אותה מכל תא שבו נאצר זיכרונה, ימרק אותה מכל תנועה קפוצה ונשימה חפוזה. טיפות גשם זעירות של סתיו הססני ניתזו על השמשה

דן הוא ילד די קטן עם אף עגול ופה חייכן ילד טוב, חמוד, סקרן, דן הכי אהוב בגן.  "דני בוא," קורא לו תום, "שחק איתי," צועק אז רום, "בוא שחק באבא-אמא," מזמינות גלית וסימה.  ודן תמיד עונה ב"כן." בכל משחק הוא מצטיין. הגננת משבחת: "ילד פלא, איזו נחת!"  אך

גבירותי, רבותי, זה לא עסק: הם מתרבים כל הזמן. זה חלק מאורח החיים שלהם, זה חלק מהתָרבות שלהם, אי אפשר לעצור אותם: העניים פשוט ממשיכים להתרבות.  הם מתרבים מדרך הטבע: התינוקות נולדים בקצב מבהיל, וכולם עניים מושבעים כבר מהרגע הראשון.