חזר לו האיש מהמכולת עם שקיות, ושתי ידיו עטויות כפפות. הניח את השקיות על הרצפה והשולחן. שפך הכול מהשקיות אל השולחן, הלך לזרוק את השקיות כי הוא מותק ומנסה לזרום איתי, ועדיין הוא עם הכפפות. אוי הוא נגע בידית!
אבל הנה פלא – בין המצרכים יש גם אלכוג'ל, סוף סוף יש גם לנו, מיד לוקחת את הבקבוקון עם הנוזל הזוהר, הקסום, הקוסמי, הולכת לחטא את הידית. אוי, לא חיטאתי את האלכוג'ל, הולכת לרחוץ ידיים דחוף.
רוחצת בסבון את האלכוג'ל, מניחה אותו בצד. מסתכלת על כל הערימה שעל השולחן, מגבשת אסטרטגיה. רוחצת קודם כל כלים, מנגבת ומפנה כדי שיהיה מקום על מתקן הייבוש, ניגשת לחיטוי המצרכים. רוחצת בסבון את חבילת האורז, את מארז הפטרוזיליה ואת והטחינה, רוצה להניח לייבוש על הכיריים שיישאר מקום לייבוש הירקות, אוי, יש שם סיר. סיר מתכת עם מכסה מתכת. מתכת זה הכי גרוע. מוצאת איזה פינה למצרכים השטופים, לוקחת את הסיר והמכסה המפוקפקים לשטיפה בכיור, מנגבת מפנה.
מחטאת באלכוג'ל את חבילת השוקולד, רוחצת ידיים, מגלה שיש גם סרדינים, מארז מתכת שמעליו קרטון, זורקת את הקרטון מסבנת את הסרדינים, מסבנת גם את החומוס, מכניסה למקרר.
מעבירה את הירקות מהשולחן לשיש לקראת סיבון ושטיפה. מגלה שיש עוד שקית קטנה עם שומר. זורקת את השקית, מסתכלת פתאום אחרת על הפח המתכתי, מוציאה אותו החוצה, אוי נגעתי בידית. רוחצת ידיים ואז מחטאה שוב את הידית, הולכת לחטא את השולחן כדי שאפשר יהיה להניח עליו לייבוש את כל הירקות. מחטאה את השולחן, נוגעת בכיסא, הולכת לרחוץ ידיים, מחטאה את הכיסא באלכוג'ל.
הולכת לרחוץ את הירקות, קבוצות קבוצות, עם העגבניות צריך להיזהר שלא תתבקע הקליפה ויחדור הסבון, מניחה לייבוש קודם במתקן הכלים שיזלגו קצת, מעבירה לשולחן המחוטא שכוסה במפה ישנה, מפה שנחה לבטח במגירה עוד מלפני הקורונה, ברה ותמימה. על המפה הזאת אפשר לסמוך.
גומרת לרחוץ את הירקות, עוברת לשטוף את הרצפה שעליה נחו השקיות, יוצאת להביא סחבה מהחבל, נזהרת לא לגעת בידית הדלת, ממשיכה בשטיפת הרצפה, מוצאת מכסה מפלסטיק מתחת לתנור, זורקת אותו ורוחצת ידיים, גומרת את שטיפת הרצפה, יוצאת לתלות את הסחבה אוף נגעתי בידית בידיים שנגעו בסחבה שנגעה ברצפה שנגעה בשקיות שנגעו באנשים, רוחצת ידיים לפני שנוגעת באלכוג'ל, הכי חשוב לשמור על האלכוג'ל. מחטאת את הידית.
מעולם לא הרגשתי משוחררת כל כך.
* * *
הרחוב היה שקט, נקי מאדם. יצאתי להלך קצת. יפה ההליכה לגוף בימי מגפה, ומרחיבה את הנפש. השמים היו כחולים, לצידי הדרך בצבצו סביונים וחרציות, או חינניות, או מרגניות, בכל זאת אביב.
ואז, מעבר לעיקול ממש, ראיתי אותם. שלושה. קפאתי במקום. שלושה, לא פחות. הדופק התחיל לעלות, עוד רגע הייתי נשטפת זעה קרה…
אבל רק לרגע אחד קפאתי. נזכרתי שיש גם את הקטע של מנוסה. הסתובבתי ונסתי בהליכה מדודה, לשמור על הכבוד העצמי.
ידעתי שכדאי לחזור מיד הביתה. כל החושים שלי צעקו והתריעו. ידעתי, אני לא יכולה להגיד שלא ידעתי. ובכל זאת המשכתי ללכת, כי יפה ההליכה ומרחיבה וכל זה. לא נעניתי לשער הבית המזמין, לא חשבתי, לא רציתי לחשוב שזה עלול לקרות שוב.
אבל לא הספקתי לעשות יותר מעשרים צעדים, ושוב! לא אותם שלושה, אחרים! כאילו מחכים לי ממש. ועכשיו ארבעה!
קפאתי. הפעם נזכרתי מיד בקטע של המנוסה.
אבל לא! לא ולא! ממש הרגשתי איך כולי מתקוממת בתוכי.
לא יכול להיות שהנשאים האלה יסתובבו להם כאילו כלום, ואני אברח הביתה. לא, לא יכול להיות שאני צריכה לברוח. לפחות שני מטרים רוחבו של הרחוב, שני מטרים כמו כלום, אני אמשיך ללכת, בהטיית ראש קלה ובנשימה עצורה.
הלכתי והטיתי ועצרתי.
הנשאית הגדולה הבינה מיד, דווקא היתה בסדר, הפנתה מיד ראש לכיוון ההפוך, לא יודעת אם נשמה או לא אבל הזיזה את העגלה עם הנשא הקטן. בכל זאת נשאית עם מצפון. אך מה על שני האחרים?
שום מצפון, שום כלום. מתרוצצים סביבה, מתקדמים עם התלת-אופן שלהם לאמצע הרחוב, שום סולידריות וגם ערבות הדדית לא. הכי הפחיד אותי הקטן בלי השיניים, ממש ראו את הרוק זולג לו על הסנטר, גולש לסינור כאילו כלום. אלה הכי מפחידים, מסתובבים כאילו כלום, נוגעים במה שבא להם, אי אפשר לדעת מתי ייתקפו חדווה פתאומית וירוצו אלייך, יתקלו בך, יגעו בך עם הידיים הקטנות שלהם.
יכולתי לצעוק על הנשאית הגדולה. יכולתי לצעוק עליה "קחי את הנשאים שלך מפה!"
פחדתי.
יכולתי לצעוק על הנשאים נמוכי הקומה, "מה יום מיומיים, לכו לראות טלוויזיה ולשחק בטלפון!"
פחדתי.
התקוממתי בתוכי ובכל זאת פחדתי.
חזרתי הביתה, הלכתי ללטף את האלכוג'ל.