דְּבַר האֵם

לדעתי את נהנית מזה. וזה כבר לא קשור אליו, ובטח לא אלי, וגם לא למה שקרה. זה שאת, אחרי עשרים שנה, עוד רוצה לדבר איתי על זה – זה כבר עניין שלך. זה הכעס שלך, שאת נהנית ממנו. מה יש, רק לך יש טראומות? כל מי שחי יש לו טראומה.

אבל את אוהבת לדבר על זה, עוד פעם ועוד פעם, וכל פעם אותו דבר: מה אמרתי לו ומה לא אמרתי לו ואיך לא עשיתי כלום ולמה לא סיפרתי לאבא. מה את רוצה ממני? מה את רוצה ממני עכשיו, אחרי כל השנים. מה את רוצה שיקרה? שאני אלך למשטרה? שהוא יבקש ממך סליחה? שהוא יספר לכולם? את רוצה שהוא יספר לילדים שלו?

או שבעצם את לא רוצה שום דבר ממנו, רק ממני, כאילו שאני אשמה במשהו. כל פעם אותו דבר, כל שנה באה לפה ועושה לי יום כיפור קטן: למה לא אמרת ככה ולמה לא עשית ככה ואיך יכולת ואיך את ממשיכה לדבר איתו ולשבת איתו בחגים.

ומה כבר היה שם, מה היה בסך הכול. הוא כן נגע, הוא לא נגע. כן, כן, אני יודעת שהוא נגע. אז הוא נגע. את חושבת שאת היחידה שנגעו בה? אבל בן אדם בריא לא ממשיך לחשוב על זה כל הזמן. את רוצה לחשוב שכל הבעיות שלך זה מזה? גם לפני זה היו לך בעיות, אם תרצי אני אספר לך פעם. ובעצמך את אומרת שזה רק היה לרגע. שתי דקות, לפני יותר מעשרים שנה.

אז ברור שזה היה לא נעים, בטח, אבל זה שאת כל הזמן חושבת על זה, זה כבר עניין שלך. בגלל שאת מחפשת לך כל הזמן על מה לכעוס. בגלל שאת כל כך נהנית לשנוא אותו. ובטח גם אותי, בגלל שאני לא הלכתי ו… ומה? מה כבר יכולתי לעשות? אני דיברתי איתו. אמרתי לו שאני יודעת, וראיתי שזה באמת קרה, ראיתי בפנים שלו, למרות שהוא עשה את עצמו שהוא לא מבין על מה אני מדברת. אז מה את חושבת, שבשבילי זה היה קל? בטח שהייתי רוצה לספר לכולם. ברור. אם הייתי חושבת רק על מה שאני רוצה הייתי הורגת אותו. ובגלל זה גם לא סיפרתי לאבא, כי מי יודע מה הוא היה עושה לו. את יודעת איזה ידיים כבדות יש לאבא, הוא לא יודע בכלל איזה כוח יש לו בידיים.

אבל את חושבת רק על עצמך. כאילו שאם נגעו בך, אז כבר אין אף אחד אחר חוץ ממך בעולם. אבל אני כן הייתי צריכה לחשוב על זה, לא רק על מה שהרגשתי. וגם לא רק עלייך, כן, ממש ככה, מה שאת שומעת. כי אני הייתי צריכה לחשוב גם על מה שטוב לכולם. הרי היו עוד ילדים בסיפור הזה – על זה חשבת פעם? על הילדים שלו? מה היה קורה להם אם כולם היו יודעים? לא סתם שתי דקות – כל החיים היו נהרסים להם. אז לא עשיתי סקנדל. ובניגוד אלייך, החזקתי את זה בפנים כל השנים, גם אם עובר לי התיאבון כשאני יושבת לידו בשולחן.

אבל זה מה שקרה, וזה עבר מזמן, ואת כבר אשה. ולפי מה שאני רואה הטראומה שלך לא בדיוק מפריעה לך לבלות יפה מאוד, אי אפשר להגיד שאת בשוק או משהו. אז מה יש לך לחטט בזה כל הזמן, הרי את יודעת שדברים כאלה קורים. כל הזמן. ויש דברים יותר גרועים. תמיד היו, גם לפני שזה הפך לאופנה. תמצאי לי מישהי אחת שלא קרה לה משהו כזה אף פעם. רק שלא כולם עושות מזה עניין.

אבל את, את אוהבת לחשוב על זה. נהנית לבוא אלי ככה, כל השנים, ולצעוק עלי כאילו כל מה שקרה לך מאז, זה רק בגלל זה. בטח. בגללו. ובגללי. בטח. כאילו שאני אחראית על הכול, וכל החיים שלך היו נראים אחרת אם רק הייתי עושה משהו. אבל זה רק הרוע שלך שמביא אותך אלי שוב ושוב – לא מוכנה להבין, לא מוכנה לסלוח, אפילו שהוא כל כך זקן עדיין לא מוכנה לסלוח. אנשים סלחו על דברים יותר גרועים, את יודעת. מה יש, המורה לפסנתר שלי בגטו לא נגע בי? אני יושבת על שק של קמח, שכל הזמן הולך ומתרוקן וכל הזמן צריך לשים עליו עוד ספרים כדי להגיע לפסנתר, והוא שולח ידיים. ואני בסך הכול הייתי בת אחת עשרה, בקושי היה לי שם משהו. אז את חושבת שמישהו עשה מזה עניין? אפילו לאמא שלי לא סיפרתי. התביישתי, כמו שטבעי להתבייש. רק שעכשיו כל אחת צריכה לבוא לטלוויזיה לספר מה עשו לה, כאילו שהמציאו פתאום משהו חדש.

תמיד היו הדברים האלה, תדעי לך, ת-מיד. וכולם ידעו. כולם. ולא דיברו על זה כל כך הרבה כי מה כבר יש להגיד. אז נכון שקצת פחדתי, ולא ניגנתי כל כך טוב כשהוא ישב לידי, אבל מה את חושבת, שכעסתי עליו? שחשבתי כל היום איזה דבר נורא הוא עשה לי, כאילו שרק אני מסכנה בעולם? כאילו שהוא לא בן אדם שסבל שמה גם?

אבל אם את רוצה כל הזמן רק לרחם על עצמך, זה כבר עניין שלך. כי בסך הכול הוא בן אדם חולה, ואת זה את כבר יכולה להבין בגילך, את כבר לא ילדה קטנה. מה את יודעת אם הוא בכלל זוכר את זה, או אם הוא ידע מה הוא עושה. אבל את לא חושבת על הדברים האלה, את לא רוצה להבין שגם הוא בן אדם, את חושבת רק על עצמך. עשרים שנה את מתעסקת עם זה: איפה הוא נגע לך, וכמה הוא נגע לך, כאילו שזה ממש תענוג בשבילך לחשוב על זה. כאילו שזה עושה אותך מיוחדת. אז את יודעת מה – קרו דברים יותר גרועים. ההונגרי שהתחבאתי אצלו – הוא לא נכנס אלי למיטה בלילה? את זה לא סיפרתי לך. בגלל שאני לא כמוך, ואני לא מחפשת לי כל הזמן תירוצים. אז הוא נכנס אלי למיטה. היו דברים יותר גרועים. בן אדם במלחמה, עם כל הצרות שהיו שם, כן, גם לגויים. והאשה החמוצה שלו, והריבים שלהם כל הזמן. גבר כזה, מסתובבת לו בחורה מפותחת בבית, את חושבת שזה קל? אז פעם אחת, בכל הזמן הזה, הוא לא שלט בעצמו. את חושבת שזה עושה אותו פחות בן אדם?

והוא ראה איך שאני נצמדת לקיר, ואמרתי לו דוד, דוד, מה אתה עושה, וברחתי לאמבטיה. את חושבת שהוא לא התבייש? הוא בא אלי ודפק על הדלת, והבטיח שיותר לא יקרה כלום. ובאמת לא קרה. כי הוא היה בן אדם טוב, גם אם היתה לו לרגע חולשה. וגם בגלל שאני התנהגתי כמו שצריך, וזה העיקר. זה העיקר. הוא ראה שאני פוחדת, הרי הייתי ילדה, למרות שהייתי כל כך גבוהה, וגם מפותחת. ואני הבנתי, והתחלתי לשים לב יותר איך אני מתלבשת, וסגרתי את הכפתורים, ולא התכופפתי כשהוא בסביבה. אבל היום כל אחת שלא בטוחה אם היתה לה אורגזמה כבר אומרת שאנסו אותה, וזה לא משנה איך היא מסתובבת, ואיך היא לבושה עם כל התחת בחוץ, רק שלא יעשו לה הטרדה מינית.

אז מה את חושבת, יושב שם איש זקן בהונגריה, אני צריכה ללכת לצעוק עליו? אני צריכה לספר לאשה שלו שהצילה אותי שהבעל שלה נכנס אלי למיטה? מה את רוצה בעצם? מה את רוצה? תלכי ותפתרי את הבעיות שלך לבד. כי תאמיני לי, זה כבר לא קשור אליו, וגם לא אלי. מישהי אחרת כבר היתה גומרת עם העניין הזה. היית יכולה לשכוח מזה כבר, היית יכולה אפילו לסלוח לו, כי תאמיני לי, שאם צריך לרחם על מישהו זה עליו ולא עלייך, תראי איך הוא מסתובב, גמור לגמרי מהחיים.

כמה שאני חושבת על זה אני לא יודעת מה את רוצה ממני. שנלך לשם עכשיו? הבן אדם כבר זקן, מה את רוצה ממנו? מה הוא כבר עשה לך שאת רוצה עכשיו להחזיר לו, אחרי כל כך הרבה שנים. תסתכלי עליו פעם,  כבר אי אפשר להכיר את האיש. ובכל השנים האלה, בכל השנים שעברו, הוא הרי עשה גם דברים טובים. והוא עזר לנו, בכל זאת הוא חלק מהמשפחה, ולזה אין תחליף. אבל לך זה לא אומר כלום. את רוצה שאני לא אזמין אותו. שאני לא אדבר איתו. את כועסת עלי בגלל שאני כן סלחתי לו, ואת בן אדם שלא יודע לסלוח. בן אדם שחי מהכעס שלו.

תאמיני לי, חבל לי עלייך.

 

לפוסט הזה יש 5 תגובות

  1. את אמיצה וחזקה מספיק כדי לחתור מתחת לקונצנזוס שיש לחשוף לדווח ולנקום. וואו.

    1. תודה אורלי. האמת היא שאני ממש לא רוצה לחתור תחת הקונצנזוס הזה – אם כבר, אני רוצה להוסיף עוד מימד למורכבות. אבל בעיקר אני מעידה על משהו שיצא לי להיחשף אליו, בואי נאמר כך.

  2. אני ממש יכולה לשמוע אותה באוזניי… באמת וואו.

  3. אכן מורכבים המצבים הללו והפוליטיקלי קורקט לא רוצה לראות את המורכבות הזאת, הוא מציב קווים ברורים ואדומים (ואני מסכימה שיש להציב אותם). לכן גם אם זה לא הקול שלך אלא קול של מישהי שאת מתנגדת לו, זה עדיין בעיני מעשה אמיץ לחשוף את המורכבות הזו בימים האלו. אני מכירה את הסיטואציות האלו שבהן אנחנו נאלצות לשמוע שוב ושוב דברים שמקוממים אותנו ולבסוף נותרות בשתיקתנו. אהבתי לקרוא.

להגיב על עטרה לבטל

סגירת תפריט