"איך התחלף מוזיאון הגרניום המלבלב שלי במוזיאון בלהות קודר, עם ארכיברית עיוורת במרתף וסבתא מדממת בכניסה? על כך אפשר להשיב בפשטות – נראה שלגרניום לא היה דחף להפוך למוזיאון, ואילו לבלהות היה גם היה… ואולי אחרי שכולן יעמדו כאן מכוח המלים, אכנס ואעבור בהן ואצא גם אני אוהבת, אהבה מדויקת, שכל האמיתות התמצו בה."
ישראל 2017. אשה בת 55, סופרת, מתרגמת ואקטיביסטית, מחליטה לכתוב יומן. ומה שנפתח כהירהור מפוכח הופך לתיעוד של סערה נפשית גדולה. מהר מאוד היא נשאבת מן ההווה, שבו היא יושבת ליד מיטת אמה הגוססת, אל סיפור משפחתי קשה שסבוכים בו ארבעה דורות, ארבע יבשות והרבה מלחמות, סיפור שמאלץ אותה לחשוב מחדש על הכול: על זהות וציונות, על אמהוּת ופטריארכיה, על כתיבה ותרגום וגוף ומשקל – ובעיקר על אהבה.
במבט נוקב, בכנות מחמירה ובלא מעט הומור, ליה נירגד מתעמתת עם הטראומה וומחלצת ממנה יופי נדיר. התוצאה היא ספר יוצא דופן, שכל מילה בו עצב חשוף.
חרגול/מודן 2019 עיצוב העטיפה: עדה ורדי; צילום: לידר ארצי
עטרה אופק,המתלהבת: "איך לכתוב על הספר הזה, הספר הנפלא הזה שאינו דומה לשום ספר אחר שקראתי? הקריאה בו היתה לי חוויה כל כך אינטימית, שאני מתקשה לדווח עליה כבר כמה ימים, מאז שגמרתי לקרוא אותו – בצער, יש לומר, כמו להיפרד מאחות-נפש שגיליתי פתאום באמצע החיים וכבר היא נוסעת מכאן… התחושה בזמן הקריאה היא שאת אוחזת בידך חפץ יקר-ערך, כזה שכבר לא עושים כיום, כמו עבודת-יד קפדנית מפעם."
מתוך הפרק הראשון ב-e-vrit: "זהו, הגיע הזמן לעשות את זה. עכשיו, ביום הזה, בשעה הזאת.
משהו הבשיל — אפשר לקרוא לזה החלטה, אפשר לקרוא לזה ויתור: מעשית, החלטה לכתוב כאן כל יום במשך שנה, לא כולל שבתות וחגים, החלטה דומה להרבה החלטות שעקבותיהן זרועות במחברות שרוב דפיהן ריקים, מקושקשים או תלושים — במילים אחרות, החלטה שמעולם לא עמדתי בה אפילו לרגע.
אבל כעת, יומיים לפני יום ההולדת החמישים וחמישה שלי, הבשילה בי היכולת להאמין שאני מסוגלת לעמוד בהחלטה כזאת.
וכן, הבשיל גם ויתור, ואת זה קצת קשה יותר להסביר. ויתור על הבנת מעמדה של הכתיבה הזאת, נטישה חד־צדדית של ההתרטטות המשתקת בין כתיבה פרטית לכתיבה פומבית, ויתור על ההתחבטות המסרסת בין כתיבה מתוכננת לאקראית.
הנה אני כאן עכשיו. הנה אני, כאן, עכשיו.
ומה שהיה נכון תמיד נכון עדיין: זאת הדרך הכי אינטימית שלי להיות עם עצמי; והדרך הזאת מולידה יחד איתה דחף מארגן, שמחובר בתורו ליצר החשיפה וגם לתחושה — בואו נודה על כך — שיש, או יכול להיות, ערך לדברים האלה. אבל על מה שקרה לי על־פני השנים עם שפה ושפות, עם כתיבה וקריאה ותרגום, בוודאי עוד אכתוב לא מעט בהמשך; כל־כך הרבה זמן לפנַי, אפשר בינתיים להניח לזה ברוגע.
אחזור לרגע הנוכחי: ומתוך הבשלות שמבינה שכל שיחה שלי עם עצמי מתנהלת תמיד תחת עיני הפקוחה, ולאוזני הדרוכה, אתן לעצמי את החופש להסביר לעצמי דברים בד בבד עם ההסבר לָאחר, שהפך אצלי עם הזמן לקהל קבוע ואולי היה שם תמיד — האחר שמציץ דרך קבע מעבר לכתף שלי בזמן הכתיבה, מאלץ אותה להסתובב לרגעים לעברו ולבדוק: מה המצב, אתה עוד בעניין? את מבינה? אתם, אנשים של ממש, את אחותי, אתה שהכרת אותי בנעורי, וגם אתם שקיימים רק כהפשטה של אחרוּת ותמיד ריחפתם סביבי, לטוב ולרע — מה תחשבו על כל זה?"
מתוך ריאיון בגלריה: "במקום טיול נעים שאמור היה להיות מעין שיטוט של בין ערביים, מצאתי את עצמי בעיצומו של מסע אלונקות לפרצוף. ידעתי שהרבה מאוד פעמים בחיים הכתיבה שירתה אותי כדי לפגוש את עצמי. מתוך זה שאני כותבת, דברים מתבהרים לי, אבל לא חשבתי לאן אגיע ומה יקרה לי בדרך".
אחת+5: שיחה עם ענת שרון בלייס על "במקום גרניום" וכמה ספרים אהובים במיוחד.