א
ולפעמים בכל זאת נדמה שכן, לפעמים הנפש עדיין מתפתה לזה: לכתוב 'אוויר' ולשמוע גם 'אוויר' גם 'עביר', לראות את האל"ף שם בָּראשית כיאה לה, וצורתה פרוצה כיאה לאוויר העביר – ורק אז להגיע אל האוויר עצמו, כי הרי זה כוחו של הכישוף, להשכיח ממשות בסבך המילים. ולנשום, לנשום אז בפליאה, שכל זה נמצא, נוכח וחיוני ולגמרי שקוף, שקוף ולא רק לעין, המתבוננת בחדר ואומרת הוא ריק.
ב
עמוק, עמוק הבלבול – רגל פה רגל שם והראש מסתחרר ביניהן שם למעלה. ולא רק שתיים הרגליים, כי אין כאן סתם עניין של פה ושל שם, השָם לא אחד וגם הכאן לא, הרבה שָמִים וכּאנים מבלבלים את רגלינו – כאן ג'ינס וטריקו ושם משי ותחרה, כאן חדות רציונליות אבל שם בפינה מפת המזלות, כאן דמוקרטיה בכאילו ושם כיבוש של ממש; ונוסטלגיה לעָבר של אחרים מצד אחד, והתנערות מגורלם הכובל מצד שני, כאן עמקים של שלווה ושם מצוקי ההרפתקה; ושקידה על שכלול הנפש הפרטית לצד מסירות הנפש לאחרים, ומריטת שפם אבל לא גבות, ותזונה אורגנית בין מסעות אל־אס־די – כך עוד ועוד, כי כאלה חיינו, כתמנון בחזקת מי יודע הרוקד על ריבוא רגליו, מדלג בין מכות החשמל.
.
ג
מה גאוותנית הגאווה, ראו איך היא מגעגעת בגאון, ראוותנית כל כך, מדרגה אחר מדרגה עולה מעומק הגרון מטפסת אל הלוע מגיעה לשיניים המתהדקות בפסקנות לשפה התחתונה ומיד נפשקות בתנופת מנצחים, ג־א־וו־ההה.
כן, קצת נלעגת הגאווה הזאת, קצת מטרידה, תמיד מסתתר באמתחתה איזה פס מדידה, תמיד היא מתגנדרת לעיני איזה צופה, שונה כל כך מאחיותיה הפשוטות שמחה ואהבה, מאחיה הענווים סיפוק וכבוד. לא אליה יפנו בשעת צרה, לא איתה ימתיקו סוד, בימים של חג ובימים של אבלות היא באה ביניהם במחלצות הדורים, מצמיתה במבטיה האטומים, מנערת מעליה את האבק בצאתה.
ד
תשתיות הביוב יקרסו. האדמה תרעד. הכול יתפורר. מים רבים יציפו אותנו, ובכל זאת נהיה צמאים. וגם מס הכנסה, ולחץ דם, גם הילדים, אחד אחת, וגאופוליטיקה, עוד מילדות, וסרטן וזקנה ושאר גוונים של אובדן שבאופק – אלף פנים לדאגה שהופכת את מעינו בשנת דמדומים של שחר. מגדול אל קטן, מרחוק אל קרוב מבטה סוקר את הממשות, ניתז ומקרטע מצד אל צד כמבטה של תרנגולת נסערת.
והנה היא באה, מוקפת בלהקתה חרדה תבהלה ואימה, גם פלצות וחלחלה אצות במאסף, וכולן אדומות כרבולת, רגע מגעגעות רגע מצווחות, שורטות את הקרקע בתזזיתן הנואלת, מתרוצצות כה וכה וצווארן שלוח להקדים פני צרה, קורץ לשוחט.
לו רק הייתה כאותה אווזה בוטחת המהדסת לה בנחת, הרושפת, גם כן בנחת, על כל חשוד; או עליזה כחתלתולה המשתובבת… או תכליתית כדבורה… ואולי דואה גבוה, גבוה, בכחול הרחוק? אך צר, צר עולמה של הדאגה, ובגעגוע חנוק היא חומקת לפינה, מטילה ביצה ונחה.
.
ה
הווה של ממש, כל כולו התהוות, התגלמות מושלמת בין עבר לעתיד מופקעת ממחזור הירחים, תשעה צעדי נחשון מן הכלום לממש; והכול ייתכן – תלתל שחור, ריס בהיר, רגליים קלות ולשון כבדה – הכול טמון, הכול מקופל, משתכשך בוורוד השפיר, נישא על כנפי משאלה הרת גורל, או נגזר ברגע הרה אסון, או נספח אל עולמו העכור של המובן מאליו.
וכאן, בין המִמילאי והמשתאה, שוב ניכר ההבדל בין גוף ונפש, כי בהיריון אין כל שיעור חדש לגוף, הוא עושה את מה שהיה מסוגל לעשות כמעט מאז ומתמיד; כי בעודו ברחם כבר הייתה לו רחם משלו, ובין שיעשה זאת ובין שלא, הוא מיומן בתכלית לטוות מתוכו חיים של אחר. ואילו הנפש דהומה, הומייה כולה פנימה, מתערסלת אף היא בחשכת המים, מערסלת באהבה, יש לקוות, נשמה חדשה בתכלית. ואם שפר מזלה, אם אומנם נתברכה בהיריון הזה, תוכל להביט מבעד לארובותיה ולהתפעם לנוכח קימורי האופק הנמתח בגופה, ולחלום עוללים של שחר.
חתולה עוברת ברחוב, בטנה שוב תפוחה, אלא מה.
.
ו
כי לפעמים הממשות מסנוורת, או מכוערת, או סתם מיותרת, והנפש מבקשת לה מסתור, חיץ נוסף בין דלת אמות ששקדה לגדר לעצמה לבין המולת הימים, עוד עפעף דקיק שיסוכך על מבטה המגורה, שיצבע בגוונים את האור הבוהק, וירכך זוויות. אולי תסתפק בפס רחב של תחרה כסימון אוורירי למשאלת ההתכנסות שלה, אולי תעדיף יריעה ניגרת של כותנה רכה הנאספת בשלולית על הרצפה; ואולי משי, אם מצויה הפרוטה בכיסה, שאז תחשב בנדיבות את הבד, פי שניים וחצי מרוחב החלון, לחרוש באור תלמים של צל.
וכשבאה רוח הווילון מתבדר, מבודח מיומרותיה לתחום כך גבולות; ואם טוב היום תחייך אף היא, מפויסת, ואם רע תמהר לסגור כל חלון.
.
ז
עוד ועוד ועוד עודפות, נערמת כהרים, צפה באיים, עולם שלם של פלסטיק סדוק ומתכת חלודה שאין חפץ בם, לא עוד. כי לא רק מארזים על גבי מארזים יש בזבל הזה, שכבר מזמן אינו מדשן דבר, אלא גם דברים שסתם נמאסו, או נמצא בהם איזה קלקול של מה בכך, וילדים קטנים, וזקנים קטנים – שחומי עור על פי רוב, הרי כך סידרנו את עולמנו – נוברים בהם ללקט קיימות; ונוברות בהם ציפורים, ונוברים בתמימות הדגים, שטרם למדו את אורחות הקִדמה ושיעור קשה מחכה להם, ונוברים מקקים וצוחקים צחוק גדול, צחוק אחרונים.
.
ח
אמרת חֶבל אמרת קצוות, אמרת חיבור, מצד אל צד נמתח כמו חיוך, מרים מפרש מקים אוהל תולה ערסל אורג רשת, קושר. ילדה הולכת בדרך כורכר וחבל בידה, מחכה להזדמנות.
.
ט
עמקים משובצים בחום וירוק בין גבעות של חורש, ובד ארוג מפשתן, וכלי שכויר בחומר ונשרף באש – ישנו עדיין מקום קסום של מפגש, ובו דברים מעשה אדם שהיד נוגעת בהם כפי שתיגע בסלע או בפרפר, מגע של חי בחי; שם העין רווה נחת קדומה למראה הגשם על התלמים, והאוזן מיטיבה לשמוע את הרוח במצילות שתוּכּנו מעץ ומצדף. שם אפשר עדיין לדמות כי האדם מלמד את הטבע שירים חדשים, ממצה עוד פלא שקופל בו, כאילו אומנם ניתן לו להשתתף במעשה בראשית, ובאהבה. שם, במקום הזה, חוּמה וסבלנית, מחכה הטחינה: כבר שכחה את מוצאה בשומשום היבשושי והיא שלווה בצמיגותה, נדמה לה שהשלימה את מסעה. למגע המים היא נחרדת תחילה, כל כולה עור אווז גבשושי, אבל הנה, עוד סיבוב או שניים היא מתרצה ותכף אף בוהקת בעליזות, מעדן מלכוּת שחברו בו שמש ומים ומגע יד אדם, כמעט היישר מגן עדן באה אלינו, לשמח כל כך את חיינו.
.
י
הן רכות, זה ברור, מי תדמה ירכיים ולא תדמה אותן רכות גם אם יש בעולם אחרות – רוך וירכיים כרוכים בעליל זה בזה; ודשנות הן, בוודאי, מה חפץ בירך בלי הקימור המדויק המזמין למנוחה עורף אהוב; וחזקות כמובן, נושאות הלאה והלאה את הגוף, צעד זו צעד זו, או עוטפות בחיבוק, שתיהן יחד, גוף של אחר.
ובחיבוק מתרווחות הירכיים ומחייכות, חשות ברכותן מבפנים, כמין אפשרות למקום.
.
כ
הנה אחד הגבולות הברורים של הדמיון, המדמה כי ביכולתו להתעופף באשר ירצה, לשכון היכן שיבחר. כי חרף זחיחותו המובנת אין הדמיון יכול להשיג את כאבו של אחר, רק לחבר זיכרונות ולערבב קצת ביניהם: היה לנו פעם פצע דומה ברגל, נדַמה אותו גדול יותר, נדמה אותו בלחי, נכפיל כפליים מפאת רגישות הלחי – והנה, כבר נשמע משק הכנפיים: האיש הזה ממול, שצלקת אדומה חוצה את לחיו, הנה חשנו את כאבו שכאב, חשנו ממש, בדמיוננו המפותח שחוננו בו מילדות. והרעב הנורא שחשנו פעם, בין ארבע לארבע וחצי, והחרדה שתקפה אותנו שהייתה קשה באמת, והניתוח שפעם, והפחד הארוג ברקמות מבראשית – כאבים־כאבים, חומרים מן המוכן, קוביות־קוביות קמים באוויר מגדלים שברוח, מחוזקים פה ושם בידיעה שקראנו ובסרט שבמהלכו עצמנו עיניים רוב הזמן, והנה אנחנו מהנהנים ליד מיטת חוליו של אחר, מעמיקים מבט מבין במבט, ושוב מתפעם ליבנו מעוצם אהדתו, ושוב מחרישות פעימותיו את אוזנינו.
והרי אפילו הכאב הפרטי, זה שבזיכרון, הרי גם הוא רק תצלום דהוי עם כיתוב ממוחזר, הרי כל קוץ, כל ציר, כל עווית כל חתך מפתיעים שוב ושוב, מרעישים ממש, מהתלים בזמן וגם במרחב, כשהכול עוצר והכול מתכנס אל מקום שאין בו אלא כאב, מקום ששום מעוף של הרוח לא ישיג לעולם כי כולו גוף, זעקת תאים בממלכת החומר.
.
ל
ראשיתו בפרחים הקטנים, העבים, דמויי הפלסטיק, שרק ריחם המתוק מעיד על עתידם, נישא בחמימות בין ערביים של אביב. והנה עוד קצת, כמו בצילום איטי, נוצרים הזרעים, עטופים ציפוי חלקלק, וכבר יש גם קליפה ירוקה ומתוחה לגונן על חיים שבכוח, ובין לבין נאגרים אט־אט המים בזקיקים והופכים לעסיס. דומה על כן הלימון לקופת חיסכון, ומי שתשקה כל הקיץ, כל קיץ, תוכל בשעת צורך להכין ממנו לימונדה.
.
מ
טבעי, שלילי, רציונלי ולפעמים גם לא – איזה תכונות אנושיות קשרנו למספר, ממש יוסי'לה קטן עשינו ממנו בלולאות המילים שלנו, בניסיון הנואש לגשר בין מה שמומצא כל כך וגם מוחלט כל כך, לתפוס את המהות החמקמקה הזאת שבלעדיה לא היה אפשר לחלק שליש בחצי, מי הייתה רוצה בכלל, מה זה אומר בכלל מחוץ לכללים המטורפים של המשחק הזה שלכי תביני אותם בלי שיעורי עזר, והרבה.
ואף על פי כן שתי כנפיים לציפור ושלושה חלקים לעוזי, ויחד זה יוצא חמש, תמיד. וגם אם נוסיף ציפורים כאוות נפשנו, וכלי משחית למכביר, תמיד נוכל לרשום בטור מספר אחר מספר ולסכם ולהחסיר בלי חשבון. וזאת רק ההתחלה: סדרים שמימיים, הרמוניה נשגבת, מקצבים מדויקים שביסוד כל ממשות, פתיתי שלג ומשושים של דונג ומערבולות שבצדף; ואוהב לא אוהב, ותאוות הזוגיות של זו המרטשת חרצית – הכול סדור בסך כזה או אחר שיתברר לנו אם רק נשתכלל עוד בתורת המספר. ואולי, מי יודע, אולי זו תמצית האנושיות, לגלות ולבטא את מה שקיים ממילא.
.
נ
ומכל מקום עולה הנהי, רוחות משתרכות בין מצבות שנותצו, גאיות לוחשים שמות שהיו למרמס, בין טרשים זועקות אבנים שהיו פעם קיר. ועם כל צעד בשבילי האביב נמחץ הלב והדעת מתבלבלת, משתבללת במבוכה מאימת האמת ואוזלת התוחלת: כאן, וכאן, וכאן חיו – ואינם עוד. ובמורד האילם מכסיפות עלוות נושנות, ומשוכות צברים מסמנות גבולות מחוקים; במעיין המים עודם מפכים חרש נ נכ נכב נכבה, וילדים שרחצו כאן היו לזקנים; ואיש לא נותן דין וחשבון נפער עוד ועוד כתהום רוחשת.
.
ס
איך לתאר את הפלא? מלבני, תמיד – בגדלים שונים אבל תמיד מלבני – לא בצורה סוד קסמו; צבעו מתחלף בחוץ אך תוכו תמיד לבן – לא בצבע כוחו; ניחוחו דק, וניכר רק מקרוב, ואילו האוזן אינה למדה ממנו דבר. אך היד הלמודה אוחזת בו בנוחות, בקרבה, הופכת בדפים, שם בין שכבות העלים מסתתר הקסם. ואין לדעת מה יתחולל הפעם, מה צפון בשרבוטים הנערמים זה על זה, לאן יוליך הספר את הנפש המרווה במבטה נייר ודיו שיבשו, מצמיחה מחדש את מה שנאצר בהם.
גדול, גדול הפלא: כאילו הכה ברק בעץ, והעץ השכיל לטמון חשמל באצטרובליו הנושרים ומתגוללים במורד, ומי שיאחז באצטרובל וייתן עליו את דעתו יחוש בעקצוץ מן הזרם. כאילו קפאו אדוות האגם כשפגעה בהן אבן, ואגם אחר ירגוש על פי רישום שנמסר לו בדרכים עלומות שמתחת לימים כולם, והנה אדוותיו כאדוות ההן, אז.
גדול הפלא, וכל כולו אנושי: פלא השפה, שיודעת להעמיד עץ ומים, ופלא הכתב, הצובר את השפה סוללות־סוללות – קרבי אליהן עין מיומנת וכבר נושרים אצטרובלים, עוד רגע תישמע אוושת הרוח, וילדות רחוקה של אחרת תהיה משכן ארעי לילדה שקירות הבית צרים לה, ולשונה תרטט ממתיקות מרקחות של פרי שמעולם לא טעמה.
.
ע
ורק לא להביט לאחור. מי שמביטה לאחור דינה להיות למלח, ולא סתם מלח בתפזורת, זה המשמח את חיינו ארוחה אחר ארוחה, אלא מלח בניצב, כלומר גוש קפוא, קפוא לעד, אין לגרוע אין להוסיף, כלומר אין עוד חיים בו. כי העבר, כך לימדו אותנו מילדות, עוד לפני שהספיקו להתחלף לנו השיניים, מסוכן. קטלני אפילו. קדימה, רק קדימה, לכי אחרי לוט, לכי אחרי אלוהיו המר הניחם שוב ושוב על מעשה הבריאה שלו, אל תפני מבט לאחור. העיקר לא להביט לאחור: זה הסתדר יפה עם רוח הזמן החלוצית.
אבל מה יש שם מאחור? לאן מפנה את מבטה זו שתשלם עליו מחיר כבד כל כך? אל מה, אל מי היא מביטה?
אנשים, אנשים רבים יש שם, ושכנים, וחברי ילדות, ומכרים מזדמנים שאומנם לא יקרים לה במיוחד ובכל זאת היו חלק מנוף חייה; גם היא עצמה עוד שם, אניצים מנפשה נותרו במארג שממנו נתלשה בחטף.
מה היה אז במבטה, כשהביטה, ועיניה מסיעות את נפשה אל העיר? מה השקיע את עקביה בחול? געגוע, בוודאי, עוד לא הספיקה להתגעגע בפועל אבל כבר היא יודעת טעמו של געגוע שיבוא; וערגה, בוודאי, הצובטת פחות אך כואבת בלי הפסק, וגם היא למפרע; וצער איום על כל מה שאובד; וחמלה אינסופית, גם כן, כי אין מלבדה שיחמול, לא לוט שהציע לאנשי סדום המתגודדים את שתי בנותיו אשר לא ידעו איש, ולא אלוהיו שחיזק את ידו; ועול הזיכרון, זיכרון כל החטאים שחטאה וחטאו בה, וזיכרון הנפשות והשמות כולם, שאף הוא מוטל עליה מעכשיו; והפחד האיום שמא תשכּח.
וכך היא ניצבת לעולמים אילמת, כתמרור אזהרה לשוגים בכיסופים: רק בזהירות, רק במבטים חטופים בין צעד לצעד, רק בתפזורת הציצו בעבר, ובקשו בליבכם מחילה.
.
פ
עיניה מוקפות קמטוטים, כל כולה חרושה חריצים, נחרצות גם רגליה, כבדות וקמוטות. בבטחת שנים מוליכה הפילה את עדרה, למודת שרב ובצורת, מטילה עם כל צעד את כל כובד משקלה, שאינו כבד לה כלל. מראות ומוראות רבים כבר ראתה בעיניה הזעירות, שאינן מספרות דבר, קולות של נפץ שמעו אוזניה הכבירות, ותרועות מלחמה. שוב היא תרה אחר עיר מקלט, נווה מדבר, זוכרת נתיבים שהתהלכה בהם בצעירותה, מבקשת לה שלולית קטנה להשתכשך בה, כמה עלים ירוקים להביא אל הפה בסלסול חינני של החדק.
ומסופר אי שם, כי אי אז בימי ראשית העולם, לאחר שנבראו אריות ונמרים וזאבים ותנים וריבוא מיני ציפורים וקופים עד שתם מעשה הבריאה כולו, סנטו המלאכים בבורא, שכל יצוריו דומים כל כך. בו במקום, על מנת להשתיק אחת ולתמיד את הגיחוכים, העמיד בפניהם יצור שטרם נראה כמותו, נישא ומוצק כהר, חשוף, ואוזניו ככנפיים אדירות להקל את צעדיו, וחוכמת רזים אין שיעור לה ניבטת שקטה מעיניו. מחאו כל המלאכים כף אל כף והריעו לבורא, ורק מלאך אחד סורר שרבב שפתיים בזלזול והפטיר: "ארבע רגליים וזנב אחד, אוזניים ועיניים שתיים ועוד שתיים – הכול כרגיל; גדול יותר, אומנם, אבל לא הגודל קובע." שרקו כולם בבוז ואמרו לו, "ודאי שקובע," והביטו בחשש בבורא שמא נעלב מדבריו של ההוא, שהרי כבר יצא לו שם של נוטר ונוקם. אך לא עווית של זעם ראו בפניו הנשגבות אלא רק קריצה קונדסית, כשהשיב לחצוף: "חכה חכה, נראה מה תגיד עכשיו…"
.
צ
זורח כחרצית, בוהק בקידה בין הקוצים, חיוור כסהר או יוקד כירח קציר: אין כמו צהוב לאגור את השמש, להעיד על האור – אורן המיטיב של שעות אחרי צהריים מתוקות, של ערבי כיפורים בשדרה, כשהטיח נצבע בחמלה.
.
ק
כן, אפשר עוד קצת, העוגה באמת נהדרת – וכל מה שהיה קודם גם, נהדר, כל מנה ומנה – אבל רק פרוסה קטנה בבקשה; אוי, יצאה גדולה – לא נורא, לעוגה כזאת תמיד יש מקום. בחיוך טופח אדם על בטנו, באדנות, זה מכבר הרגיל את הקיבה שלו לגמישות יתרה. והיא נעתרת, מתמתחת כפי כוחה ועוד קצת, כנועה, כן, אפשר עוד קצת, תמיד, ורק מעט חמיצות עולה ממנה עם כל ויתור נוסף.
.
ר
בפנים דומם ובחוץ רוגש הכול, רוח באה; והיא מרקידה עלים, ענפים, מזמנת תנועה לעצים, בזכותה רוקד אפילו הברוש המכונס, מתנועע בגל איטי ומדוד.
בפנים דומם ובחוץ רוחש, בפנים דומם ובחוץ מתנועע, הרוח מרעידה זגוגיות, מטלטלת כביסה על החבל. נפש הלומת טלטלות, שאינה יכולה לשאת עוד תנועה, תיחרד אז כאילו צר אויב על הבית.
.
ש
אמרת שמש אמרת ניכור: זוהרת בלי הרף, בלי כוונה ובלי תכלית, אדישה לעולם שיונק מחומה, שעולץ לאורה, לעולם מסתפק ברשימוּ. ממרחקים שאין שיעור להם היא חורצת גורלות, יום אחרי יום ושנה אחרי שנה, פעם מחיה ופעם חורכת, והכול בלי משים, מבלי שייגרע ממנה דבר.
אמרת שמש אמרת שררה: כל זרע שהנבטנו בחרדה, כל טיול כל חגיגה, כל שמחה שתכננו – הכול תלוי על בלימה, נטוי חסד, בן רגע היא תוכל לגזול מאיתנו הכול. וכבר בוקעת מעומק קרבינו התחינה, עולה כאד מבעבועים של פחד, וכבר מתערבלים ייחולים בְּדמיון והנה היא טובה השמש, מלטפת, מיטיבה, בשררתה מבטחנו; וכבר אנו קושרים לה כתרים משלמים לה מיסים מקטירים לה זבחים, הנה מוטלים הם, שורות־שורות.
וכך מתרוצצים אנו עלובים, מבוהלים, מורגלים בשרביט, עינינו נישאות מעלה בחשש, וחומקים בין צללים, וגרגרנים כשמזדמן, מתרפקים על זיו חמים של חורף לחמם מפרקים פריכים.
.
ת
השאלה היסודית היא שאלת התום. מה קורה לתום הנעורים עם תום הנעורים. האם הוא עוד אפשרי אז? האם הוא רצוי בכלל? ואולי הוא רק התפנקות? או עווית פנימית, מעין גיחוך מבוהל שקפא? ואולי סתם טמטום?
ומה על תום הנעורים המשותף, תום המדורה והדגל? מדוע הייתה בו כזאת ערגה נכמרת? אותה מתיקות נושנה – שמא הייתה מתיקות הצימוק, מתיקות מרוכזת של פרי שיבש זה מזמן, זיכרון מתוזמר של תום שכבר מזמן חלף־הלך לו?
והתום ההוא, הראשוני, הנקי, המיתי והאמיתי, התום האקסיומטי, התום הדוגמטי – עד כמה היה כרוך מראשיתו בהכחשה פראית, בהדחקה נחושה, בהשתקה מזלזלת, בעיוורון עיקש של עם קשה עורף? כמה אלימות דרש התום ההוא?
וכאן, כאן ועכשיו – יש עוד בכלל? ומה שיש, האומנם תום הוא, או רק עזות מצח באדרת ילדות מתחנחנת?
ואולי סתם טמטום?
ושוב, על אחת כמה וכמה: כמה אלימות נדרשת לקיים את התום הזה?