א
אמת קשה, אמת כואבת, אמת מרה, אכזרית – באיזו קלות נקשרים לאמת כתרים כאלה, נזרי קוצים נוטפים על מצחה הבוהק. כי מה הוכחה טובה יותר לאמת מהכאב – הנה, גברנו על רתיעות של גוף ושל נפש, אנו מביטים נכוחה ועינינו מסונוורות, מתייסרות באור, קילפנו מעלינו כל נוחות והתפנקות, משמע זהו זה, הגענו לליבה הצורבת.
אך אמת יכולה גם להיות רחומה, נדיבה, אמת יכולה להיות רכה ואוהבת: יפה עשית, או עשית כמיטב יכולתך; הכול פתוח, או כמעט. או מספיק.
גם זה נכון.
ב
שילוב משונה של זלזול ושנאה, וכולו יוקד ודחוס. כאן לא מדובר במשיכת כתף מזלזלת, הבוז אינו מקל ראש במושאו אלא מקדיש לו תעצומות גדולות של נפש, ואף על פי כן אינו מקצה לו את הכבוד שמחייבת שנאה.
איזה רגש בזוי.
איזה בזבוז של רגש.
ג
כזה נועם יש בגיהוץ, בניחוח החמים העולה מן הבד, בתנועה הברורה מאי-סדר לסדר, מפרא לתרבות. הנה סדין שאולף לשֵהות במגרה, גם חולצה שתוסיף הדר ללוֹבשה – ערֵמה מגובבת מימין, ומשמאל מתגבהים קווים ישרים, מונחים זה על זה, והנפש ביניהם, נחה.
ד
רק אישה יכולה לדמם בביטחה, לדמם ולא למוות, רק אישה יכולה להביט בשוויון נפש בדם הניגר מגופה, זולג לאורך ירכיה, אם תרצה תקנח ואם לא אז לא, לוּ רצתה היתה יכולה לטפטף בכל רחבי הבית, להשאיר את חותמה על הרהיטים.
תארו לכם תהלוכת נשים מדממות עוברות ביישוב, מותירות מאחוריהן שובל של דם, כי ככה, כי אנחנו יכולות, כי יש לנו שפע ותכף יהיה לנו עוד להשלים את החסר, כי לדם שלנו אין כללים קשיחים של פנים וחוץ, רוב הזמן הוא בפנים אבל לפעמים הוא בחוץ, נוטף, לפעמים עוטף מבחוץ את גופו הרך של ילוד שיצא זה עתה מבפנים.
כי לנו הדם.
ה
ֵובעת הביקור באתר מתארך הסיור – אפשר היה לגמור הכול ברבע שעה, גם קשתות גם עמודים, גם בריכה גם פסיפס – כמה אפשר! הרוב כבר רוצים לקנות מזכרת ולחזור לאוטובוס, אך תמיד יש כמה שנדבקים למדריכה ועוד שאלות בפיהם: האבנים האלה, מנין באו, והקברים כאן בצד, של מי, מי החליט לבנות את כל זה ולמה וגם איך.
מה דחוף להם כל כך? מה הקסם שמהלכת ידיעת העבר?
לגעת במה שאיננו עוד: מכתבים, אבנים, מצבות שאינן אלא מכתבים על אבנים – אולי כך יפוג מעט הפחד מהלא נודע: אם לא לדעת את העתיד, אז לפחות את העבר. ופחד המוות, אולי גם הוא ימצא מעט נחמה – הציץ הנובל, אותו יצור דקיק כאבק, הנה קיבל קצת עובי, איזה עוגן בזמן.
מה יודעת מי שיודעת היסטוריה? פעם היתה אחת ז'אן דארק, נערה כפרית שלחמה וזהרה כלהבה, ונשבתה ונשרפה בלהבה: הנה רשומות המשפט, בת קול עולה מן האוב מעשה ידעונים, אפשר לגעת באש ממרחק בטוח.
מה יודעת מי שיודעת היסטוריה? בעת הליכה בסמטאות נושנות הן לוחשות לה, גם בעיר שאינה מכירה את תולדותיה תשמע את הרחש, ומשהו יתרחב אז במבטה: ידיעת הגדוּלה, ידיעת הסכלות, בעיקר ענווה: הנה כל זה היה, ואיננו עוד – שאיפה, אוּמה, הכול התלקח ונמוג; ושלווה יש במבטה – הנה, כל זה היה, שלטון של רֵשע, זוועות בל יתוארו, הכול היה ואיננו עוד.
אך בעת הליכת בין ערביים, כי יפה הליכה לבריאות הגוף ולמכאובי הדעת, אבני גדר מזכירים לה שפעם חיו כאן אחרים.
לפעמים עדיף לא לדעת כלום.
ו
מעטים יודעים איך נראית ויסטריה, מעטים עוד יותר יודעים כיצד בדיוק הוגים את שמה. אך ישנם אלה, והם מעטים שבמעטים, המכירים אותה בלי כל צורך באלה. כי בערב מהביל במקום אחר ובזמן אחר, בעולם אחר לגמרי, היא פיזרה בחוץ ניחוח בל יישכח שאותו זכר קְוונְטין שנים רבות לאחר שישב בחדרה המחניק של העלמה קוֹלפילְד, ואותו תזכור מבלי להריח אותו זו שקראה את זכרונותיו הבדויים, ונפשה תמתח אז בין הספר של פוקנר לשיר של שלום חנוך, והזעקה אותה זעקה – אבשלום, אבשלום! – וריחה הכבד של הוויסְטֵריה יטיל עליה את כישופו עוד בטרם ראתה אי-פעם את אשכולות פרחיה הסגולים, החיוורים, שאז לא תדע מה שֵם ייקרא להם, עוד בטרם ידעה עד מה שתלטני המטפס היפה שיצמח פרא סביב הבית הנושן, עוד בטרם יסתמו שורשיו את הביוב והוא ייכרת באבחה כאותה שושלת של בעלי עבדים, יחד עם אותה מתיקות מתרפקת שכבר אין לה מקום.
ז
זכרונות מגובבים, רצונות מבולבלים, הַגְדָרות של רגע שהיו לקבע, ומשאלה מכוננת, ומבטם של אחרים, ושורות של שירים שזהרו בחושך וגיבורי ילדות, ומילה טובה שאמרה המורה ביסודי – לכל זה ייקרא 'זהות', דווקא זהות, כאילו סודה של הנפש תמיד על צד השווה, בהתלכדות של כל מה שדומה בה, עד שנותר לה רישום ברור ועקבי.
אך יש מי שנפשו חומקת בין משאלותיה, תועה בין כמיהותיה, תוהה, ואורה אינו אלא אורן המרצד של נקודות אינספור שהסתחררו יחד לשעה קלה.
ח
קשור לאבן, מלחך עשבים יבשים על גבעה טרשית – החמור כבר למד שלא לצפות להרבה. אלה רגעי השלווה שלו, זה האושר שיוכל לשאוף לו, בלי משקלות קשורים לגבו, בלי מקלות מצליפים. אך גם הוא היה יכול ליהנות מחיים אחרים, חיים של חירות ותענוגות. אין בו דבר שהועיד אותו לחיות ולעבוד כמו חמור.
ט
כי לפעמים הגינוי רוצה לעלות מדרגה,ללקק את השפתיים בשאט נפש. אז לא די ב'זבל', 'פסולת' ו'אשפה', שכולם יחסיים, אז נדרש גינוי מוחלט, כי כאן מדובר במשהו שלא תיתכן לו כל הצדקה: טינופת ממש.
וקשה כבר לדעת אם אומנם יש משהו מגונה בצירוף הצלילים או שמא זה טעם נרכש, אבל כך הוא נשמע: מטונף, מטונף, נוטף טינופות, אפשר ממש לשמוע את הזוהמה, חידודין חידודין נעשה הבשר לנוכח הטומאה.
אך אנחנו טהורים.
י
כמה קשה להיות ילדה. אדם שלם מחכה בתוכך, עולם של תשוקות וצרכים ודחפים שטרם נודעו לך. בינתך חדה מכפי שתהיה אי פעם, ואף על פי כן מעטים כל כך הדברים שמובנים לך. רגלייך קצרות, צעדייך בהולים להדביק ענקים, וכוחך דל. בוקר וערב השררה גוזרת לך נתיבות.
אז אל תמהרו לקנא בילדים, רק בגלל הכיסופים לאור הזהוב שבו נצבעו לכם שנות הילדות: כשהם נושאים אליכם מבט, בוערת בליבם תשוקת גבהים.
כ
מה נאה לקרוא לצבע בשמו ולא בשמו של אחר: לא תפוז, כמו באנגלית-גרמנית-צרפתית-ספרדית, ולא זעפרן כפי שנהגו שם עד שמישהו הביא ממרחק את הפרי המתוק, וגם לא אדום או אדמדם – כתום! למה שלא תהיה מילה משלו לצבע הגזר, לצבע שקיעה ושלכת, צבע הזריחה.
שקיעה וזריחה, זריחה ושקיעה, למי שרואים בהם הפכים בא הכתום לקשור ניגודים, לחבר את ראשית היום לסופו, לקשור בין יום שעבר ליום שיבוא ולשזור אותם על חוט של זהב.
ויתור ושמחה, פרישות ותשוקה, שלווה וגבורה, למי שרואים בהם הפכים בא הכתום וכולו חיוכים – נזירים במזרח, כבאים במערב, צ'קרת המין וסירות הצלה, חליפות אסטרונאוטים גם, הכול כתום – למי שחושבים שהכול סדור, למי שמאמינים בתורות ברורות, של צבע או אחרות.
ל
צייר לי לחי: אם הנסיך הקטן היה קצת פחות משמים, קצת פחות צפוי, זה מה שהיה מבקש. כי לכי תציירי לחי… בלי פנים – רק לחי. אף אפשר, וגם עין, פה ואוזן גם – אבל איך מציירים לחי? מה צורתה, מה גבולה? ובלי גבול, מהי בכלל?
מה שצורב מעלבון, שמסמיק מריגוש, שזוכר צביטות ועורג לליטוף. ובאין לו צורה ולא גבול, אולי התגשמות של נפש?
מ
הוא צר ומתפתל, כך דורשים הדמיון והפיוט; כך דורשים גם פני השטח כל עוד אין כלים שיחתכו בהם קווים ישרים לברא שבילים, לפלס דרכים, לסלול כבישים.
חקוק צעדים, שזור אבנים, נדחק בין קוצים, כך עובר המשעול במרחבי ההתמוססות בין יישוב לחורש, בין שורות הברושים לאקראיות האלון, קושר עולמות. די לומר את שמו וכבר הנפש מתעטפת רז.
נ
נעים להחזיק נשק ביד, אין מה להגיד. כיף לפרק, לשמן, להרכיב, נעים להרגיש את הכובד ואז לכוון, לנשום, לעצור את הנשימה, להשאיר נימה לבנה ולסחוט את ההדק, בום, בום, בום, נקבים-נקבים נפערים במטרה, שאומנם דמות אדם לה ובכל זאת היא עשויה מקרטון…
אומנם היא עשויה מקרטון, ובכל זאת דמות אדם לה. יש מי שבוחר לכוון לחזה ויש שמרהיב לכוון לראש, הכול כביכול רק עניין של מיומנות, חתירה למקבץ המושלם, הצפוף, מן החורים לא זולג דם, הכול ספורטיבי.
אבל כשמתקרב המתנחל, חגור בנשק וחמוש בחיוך, כבר לא כל כך כיף. וגם כשעולה לאוטובוס חייל עם תת-מקלע העין בולשת לבדוק שמא השאיר בפנים מחסנית, והנפש כבר מתארגנת בהתרסה לגעור בו אם כן, להוכיח ברשות הרבים כי לא תקבל עליה שררת חמושים, גם לא מכוחו המבהיל של הרגל.
ס
יצר האדם טוב מנעוריו, או יצר האדם רע מנעוריו? יש נפש או אין? יושבת האמת על כס המשפט, מצחה בוהק כתמיד, אופקיה צרים להחריד, עיניה הזכות קשות כגבישים.
אז יקרא האדם, אותו נאשם נצחי: טוב וגם רע, יש וגם אין – הנה אמרתי. מה קרה?
קם בקפיצה הפילוסוף המקטרג ומרעים בקולו: סתירה! לא יתכן טוב וגם רע, יש וגם אין, לא יתכן דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת.
אך מהי עת, ישיב לו האדם, שבריר שנייה או חמש דקות? כי בחמש דקות אפשר גם אפשר לחשוב דבר והיפוכו, בקלות, ואפילו לנוע הלוך ושוב לא מעט. חלקנו, דע לך, עושים זאת אפילו בשבריר שנייה, זריזים כיבחוש ביום קיץ.
אז שבריר של שבריר, יתעקש הפילוסוף, ועוד הלאה שבריר, נקודה דקה מדק, נקודה שאין לה ממד.
אין דבר כזה, ישיב האדם בשמחה לאיד.
ואם יבכה מרה הפילוסוף, שהנה נגזלו ממנו מושכלות ראשונים, מייד יזכה בפרס ניחומים: אכן, האמת אינה סובלת סתירות; הנה, קח לך אותה. אנחנו נשמור לנו את הממשות.
ע
בריונות זחוחה שקנתה לה שביתה, אלימות ממוסדת שאיבדה כל בושה – בחמדנות אין קץ סופחת העריצות את חיי נתיניה, מבקשת לבעול כל חלקה בנפשם, לחמוס זהות, זיכרון, לנכס כל אמת, לבעול לה אדם, ואף עם שלם.
שום ניצוץ של חירות לא תתיר: היא ורק היא תגדיר מציאות, היא שתסלול את נתיב ההיסטוריה, וכל הסרגלים שלה הם, שנתותיהם מסומנות על פי גחמה.
וחוק רק אחד לה, הוא חוק השרירות, חוק רצונה שהיה לשררה. וגבול לא תדע, כי כל גבול לדידה אינו אלא התרסה, מאחוריו אויבים ולפניו אויבי המחר, אותם בוגדים שטרם חשפו את פניהם, נפולת עריקים, כופרים בעיקר.
כי כזאת היא מלכות, בשמיים ובארץ, מסחררת כל ראש שכתר נקשר לו, מתירה חרצובות תאווה, באש תטהר את כל סביבותיה, בין תמרות עשן תדהיר מרכבות.
פ
אימה חלחלה בעתה פלצות, יראה מורא גדול: כמה מילים של פחד יש לשפת הקודש, יראה מפני אותו אדון עולם שעליו נפלה בחירתנו, זה התובע לו הערצה נרצעת כל כך.
אימה חלחלה בעתה פלצות: כמה מילים של פחד לעמנו, ועל כך לא נתמה, אנו שישבנו בשולחן הסדר כשזיו של ילדות עוד נהר על פנינו, ושרנו בחגיגיות על דורות של כליה, והתנחמנו בחֵמה שעוד תישפך, ומייד בהמשך, שבוע אחר שבוע, עמדנו בצפירות שהוכיחו את מה שהיה צריך.
וגם כי נצעד קוממיות בשבילי ארצנו, חמושים לעילא ומוקפים ניידות משטרה ומג"ב, לא ימוש מליבנו הפחד. כי מלאו אסמינו בר, בליבנו פחד האש.
צ
דקה כחוט, רחבה ושטוחה, מעובה קמטוטית – כל צלקת עדות לאירוע שונה: סכין שחרצה את העור, שמן חם שניתז, אזמל שחתך בבשר.
וכביש מבתר שדה – עדות
ולובן ההר החצוב – עדות
ועיגול מעובה על גזע, במקום שנגדע בו ענף – עדות
ורתיעה מיד מונפת – עדות איומה, איש לא ישאל למה.
משיחה של מוות, רישום של אובדן: כל צלקת מקום שלא יגדל בו לא שיער ולא עשב, גם לא אהבה חדשה.
ק
קודם כול להודות לו, לעיתים קרובות כל כך הוא נשכח בין כל המובן מאליו. איש לא נכנס לבית ואומר "איזה קיר יפה!" אולי יאמר מילה טובה על הספה, אולי על הווילון, אך קשה להאמין שיעמוד להתפעל מפני השטח של קיר.
וכמו תמיד השפה עושה את חלקה למסד ולקבע את נטיותנו: שיהיה לך גג מעל הראש, שדלתך תמיד תהיה פתוחה לאורחים, הנה נפתח לך חלון – אל העולם, אל הזדמנות… אבל מי עומד לו דומם, צנוע כמשרת, לחבר בין כל אלה?
כי באשר הגג מגן מפני הגשם, הקיר מגן מפני זֵדים; וכשהדלת נפתחת לאורחים, הקירות הם שאוספים אותם אל ביניהם; גם החלון הנפתח, מה משמעות לו בלי מסגרת, בלי הקיר התוחם נקודה למבט – איזה קיום בכלל יש לחלון בלי קיר? ומי אם לא הקירות בוראים לנו זווית, שם נציב כורסה לרגעי השלווה, או נעמוד לחסות מהמולת הילולה?
ואף הגדילה לעשות השפה, ופילסה לה נתיבות משלה: עם הגב אל הקיר, עם הראש בקיר – לא ברור מדוע ליהקה את הקיר הפשוט דווקא בתפקיד הנבל.
ובכל זאת נמשיך לומר את שבחיו. גם כי נמצא את עצמנו עם הגב אל הקיר, הרי בזכותו יתפרצו מתוכנו כוחות לא נודָעו: הנה סומן לנו גבול הנסיגה.
ואם נסתובב, ונדפוק את הראש בקיר מספיק זמן, מה כבר יקרה? נלמד ממנו קצת ענווה? אולי נמחל סוף-סוף על כבודנו, נבין שלא מכאן מוליכה דרכנו, ונלך לחפש לנו פתח.
ר
כולה הגעת לגובה מטר וכבר את יודעת על רעל, אמא או סבתא סיפרו לך, מישהו חשב שזה טוב לך להתפתחות, או בכלל עונה על דחפים משלך – לשמוע לפני השינה סיפורי מרצחות, אמהות שחורגות מתחום המותר. אנטיביוטיקה עדיין מילה ארוכה בשבילך, אבל רעל זה קל. ואין לדעת במה הוא עלול להסתתר, הרעל, גם תפוח בוהק יסכון, זה התפוח בדבש שתכף תגלי איך המיט אסונות נוספים, אז כבר תגיעי למטר עשרים.
ש
ואולי נכון יותר לומר שאנחנו אוכלים תמיד בדיוק כמה שנחוץ לנו: צורכים בדיוק את כמות האנרגיה החיונית – לגוף, כמובן, אבל גם לנפש. זו אומנם אמורה למצוא את מזונה בדרכים אחרות, אבל שם מסכלים את דרכה מכשולים רבים. את מה שחסר תספק לה על כן באמצעות הגוף, זה המביא את היד אל הפה, נכפה, זה הלועס ובולע, מפרק ומעכל, ואת מה שעודף לו צובר בשבילה, פנינים-פנינים מבריקות. השומן אינו אלא עדות לדרכה של הנפש לחרוג מהכוח שהשכילה למצוא לעצמה בעצמה, מעין משיכת יתר מהופכת. כיוון שכך, יוכלו לפרק אותו רק מאמצים אירוביים משלה.
ת
ואז נדמה שהכול מבקש לפרוץ ואי אפשר, הגוף, המציאות, כולאים את הגעש, צרחה נכבשת מאחורי שפתיים קפוצות נשימה נכלאת בין צלעות מוחצות. אז תדפקי את הראש בקיר עוד ועוד, עוד, עוד, לפרוץ את הקיר, לפרוץ את הראש, משהו צריך להיסדק כדי שיהיה מוצא ואי אפשר, כי משהו נבלם, גדרות על גדרות מסכלים כל תנועה, גדר ההרגל וגדר החולשה וגדר הפחד וגדרות אחרים שדרכם הצטלבה בדרכך.
עם כל חבטה נוספת התסכול זורע חבורות בנפשך, לסמן עוד גדר שנחבטת בה.
ובושה מלווה אותו, על כוחך הדל שלא עמד לך לגבור,
וכעס נמהל בו, קשה כבר לדעת על מי,
ואורב לו מבהיל גם הייאוש, שמהו אם לא תסכול ממוצק שהיה לחומת איתנים, רצון שסוכל ושב לאחור, תשוקה שנסוגה ריקם, שנאה באיבּה, עלבון שיותיר רישום כצלקת,
ויתור שבבוא היום יינקב לו מחיר.