אחוזת המצפה

במנהרה טחובה מתחת לבית דירות מתפורר מסתיר פרנסיס אורם תערוכה מצמררת. על כורסה בסלון של דירה מספר שש, יושב אביו ושותק כבר עשרות שנים. אימו שוכבת בחדר השינה. פרנסיס מטפל בשניהם במסירות אך לעולם אינו מוריד את הכפפות הלבנות. ספר אפל ומבריק על בדידות ותקווה. בבל, 2003

"לבשתי כפפות לבנות. גרתי עם אמי ועם אבי. לא הייתי ילד. הייתי בן שלושים ושבע. שפתי התחתונה היתה תפוחה. לבשתי כפפות לבנות למרות שלא הייתי משרת. לא ניגנתי בתזמורת כלי נשיפה. לא הייתי מלצר. לא הייתי קוסם. הייתי שומר במוזיאון. מוזיאון של חפצים משמעותיים. לבשתי כפפות לבנות כדי לא להזיק לאף חפץ מבין תשע-מאות שמונים וששה החפצים שבמוזיאון. לבשתי כפפות לבנות כדי שלא אצטרך לגעת בשום-דבר בידי החשופות. לבשתי כפפות לבנות כדי שלא אצטרך להביט בידי. גרתי בעיר, כשם שעושים אנשים רבים, עיר קטנה, עיר לא מרשימה, לא מפורסמת במיוחד. גרתי בבניין גדול, אבל היתה לי גישה רק לחלק קטן ממנו. אנשים אחרים גרו סביבי. בקושי הכרתי אותם." 
להמשך הפרק הראשון במכונת קריאה 

עמיחי שלו, YNET: "משל טראגי על תלותו של האדם המודרני בחפצים, בבובות, בתחליפים, בכל דבר שלא מצריך התמודדות רגשית, אם תרצו, תמונת רנטגן של תת-אדם, קלוז-אפ על בית השחי החברתי של בריטניה."

גל קרניאל, הארץ: "אדוארד קארי כתב ספר מבריק על הקיום האנושי, על הקרבה והמרחק בין אדם לחפץ, על האפשרות להתקיים כחפץ, על האפשרות לא לגעת בעולם."

עיצוב העטיפה: נדב שלו