מה לספר על עצמי כאן, כעת?

רואה את גיל ששים באופק.

גרה סוף סוף במושב הרחק מההמון הסואן.

קוראת שוב ושוב את ג'ורג' אליוט, אנתוני טרולופ, תומס הארדי. מרעננת את העברית בעיקר אצל חנוך לוין.

על הכוננית הכחולה בחדר העבודה עומדים ספרים רבים שתרגמתי מאנגלית ומספרדית. על שולחן העבודה הממוחשב תרגום ראשון מגרמנית, ביוגרפיה נפלאה של מָגֵלָן מאת שטפן צווייג. עם כל תרגום אני לומדת משהו חדש על המלאכה הפלאית הזאת, שוב ושוב נדמה לי שהנה, עכשיו סוף סוף פיצחתי את הסוד.

על אותה כוננית יש גם כמה ספרים שכתבתי בעצמי, ואף כמה תרגומים שלהם. חביב עלי במיוחד האחרון, זה קורה לי תמיד, מזל שכאשר מדובר בילדים של ממש המצב שונה. בבמקום גרניום הרשיתי לעצמי לראשונה לכתוב בדיוק מה שרציתי, כמו שרציתי – כתיבה שנבעה היישר מן הנפש, משוחררת (כמעט לגמרי) מהצורך לבדר את הקהל.

על השידה הקלסר העבה שמלווה אותי כבר יותר מעשור לבית ברל, ובו טקסטים לתרגום ולעריכת תרגום. מאות תלמידות, וגם כמה תלמידים, עבדו איתי על החומרים האלה בשתים-עשרה השנים האחרונות. ההוראה ממשיכה לאתגר ולשמח אותי, וללמד אותי עוד ועוד על תרגום.

פעם, לרגע, ניסיתי לברוח מכל זה והלכתי ללמוד עיסוי שוודי. היה נהדר: לובשים בגדים לבנים ומדליקים נרות, משמיעים מוזיקה שקטה, נוגעים בחומר, בגוף החי. גמרתי בהצטיינות את הלימודים, קניתי שולחן עיסוי – ומיד אחר כך חזרתי שוב למלים.

יותר מפעם שקעתי כל כולי בעשייה פוליטית – פעם כי הגיעו מים עד נפש, פעם כי היה איזה ניצוץ של תקווה שרציתי לעשות עליו פוּ. כרגע בתרדמת ייאוש.

את הדחף היוצר אני ממקדת בינתיים בגן הירק ובסדנאות התרגום החדשות שלי. נראה מה יילד יום.