א אמת קשה, אמת כואבת, אמת מרה, אכזרית – באיזו קלות נקשרים לאמת כתרים כאלה, נזרי קוצים נוטפים על מצחה הבוהק. כי מה הוכחה טובה

א יש ימים כאלה, כשקלילות האבק מנחמת: זהרורים של רגע נישאים כה וכה, נטולי שם ויומרה. יש ימים כאלה, אחרי התקווה אחרי אכזבה אחרי הייאוש

בכפר אחד לא רחוק חיה אשה קטנת אמונה. במבט חורך היתה סוקרת שדות ושבילים ורואה בהם רק קוצים ויבלית, מבוקר ועד ערב היתה רוטנת על

בלי להמציא סיפורים, בלי סיפורים בכלל אבל בלי לחסות תחת גלימת השירה, בלי שורות קצרות לסמן שכאן קורה משהו אחר; ובכל זאת, איך לומר, בכל

לדעתי את נהנית מזה. וזה כבר לא קשור אליו, ובטח לא אלי, וגם לא למה שקרה. זה שאת, אחרי עשרים שנה, עוד רוצה לדבר איתי

חזר לו האיש מהמכולת עם שקיות, ושתי ידיו עטויות כפפות. הניח את השקיות על הרצפה והשולחן. שפך הכול מהשקיות אל השולחן, הלך לזרוק את השקיות

שבעה מיליון אזרחים יש בישראל, שבעה אלפים נמנים אם כן עם האלפיון העליון. שבעה אלפים – ובהם גברים ונשים, אבות ואמהות, ילדים, צעירים, זקנים וחולים.