תפילת ערב

היה קיץ, והשדיים שלה עוד היו קטנים. כשהלכה ברחוב החם הכול שימח אותה. כמה שנים גרה המשפחה בארץ קרה, שאנשיה מסוגרים בבתים, בחליפות, בגינונים שנותרו זרים לה. יפה היתה בעיניה תל-אביב. אנשים הלכו יחפים, ובנות לבשו חצאיות פרחוניות. המראה הכפרי קראו לזה, והיא מייד לימדה את עצמה ללכת על המרצפות הלוהטות, להתקלח בבתי חברים, ללכת בתחתונים וטי-שרט. כמעט רצתה להוריד את החולצה, אבל איחרה את המועד. כולם היו יפים בעיניה, נועזים, הכול היה מותר כאן, לאכול ברחוב ולטפטף טחינה, לצעוק מלמטה כדי לקרוא לחברה, ללכת לבד לים, לקבוע פגישות בכיכר דיזנגוף הקטנה והשטוחה, כאילו היא בת המקום.

המשפחה גרה אז בדירה שכורה, זמנית. רק חזרו ועדיין לא ידעו לאן פניהם. אבל היה קיץ, והיה זמן, וההורים היו עסוקים לתפארת בביקורים, בסידורים, בניסיון לחזור ולהתיישב אל החיים המקומיים שנראו להם מפוקפקים משהו אחרי שנים בעולם הגדול. בסלחנות חייכו מול התלהבותה, הזכירו לה את השדרות הנאות והנימוסים הנאים של המקום שממנו באו. ישבו בדירה הישנה של מעונות פועלים, שהמזוודות והמזרונים מונחים בה בסדר מופתי, מנסים לחקות את החיים הנכונים שחיו עד אז. דאגה חמוצה קיבלה את פניה בכל פעם שחזרה מהרחוב החם, וטענות על כך שאינה מתיישבת לאכול את הארוחות שהאם הקפידה לבשל גם במעט הכלים שהשאילו לה מכריה.

רק נכנסה, וכבר מצאה תירוץ לחזור ולצאת. רוצה היתה לחיות את כל הקיץ הזה בחוץ, לבדה. אחותה הקטנה נשארה בבית, והיא מיהרה לחמוק גם ממנה, מכבלי הילדות המעיקים שעדיין ריתקו אותה למקום. לבנה היתה הילדה, ועדיין מתעקשת ללבוש חצאיות משובצות, וכפפות לבנות לידיה. שעות עמדה מול הראי, שרה לעצמה שירים, ילדה בת שבע שגדלה בארץ אחרת, ילדה מביכה עם מבטא זר, שלא נוח להיראות בחברתה. עיגולים כבדים היו תמיד תחת עיניה, עפעפיה כבדים, מסויטים. ההורים לעגו לפסיכולוגית שהציעה לשוחח עם הילדה, שעדיין היתה מרטיבה לפעמים את מיטתה, ועכשיו הרטיבה מדי לילה את המזרון השכור. שעות ישבה איתה האם, מלבנת איתה חלום אחר חלום, בטוחה שאת האוכל הטוב ביותר מבשלים רק בבית ואת הבעיות פותרת רק אמא. בסבלנות הקשיבה לילדה, בכבוד השמור לחולים, באותו אורך רוח שבו ישבה איתה לפתור תרגילים בחשבון.

כמה שמחה לעזוב אותם שם, את האב והאם שהתאחדו להם כך לפתע בחרדה המשותפת, את האחות הקטנה שהזכירה לה כמה צרים צעדי ילדים בביתם. בפתח הבניין היתה מתיזה על עצמה דיאודורנט, שלא היה מקובל בבית, שם העדיפו טלק, וגם מרחה מעט שפתון שקוף ומבריק, כי התברר לה שכאן הבנות כבר קצת מתאפרות.

רק בקושי מצאה לעצמה חברים, אחרי שנים רבות כל-כך של היעדרות, וחלק ניכר מהזמן בילתה בבית דודיה, עובדה שהביכה אותה, למרות שאהבה מאוד את בת-הדודה, שהיתה כמעט בגילה, שהכירה לה חברים וקיצורי דרך בין הרחובות ושירים שכולם שרו והיא לא שמעה מעולם. יחד עם בת-דודתה שטה בירקון ונרשמה לטיול של הצופים, שהסכימו לקבל אותה כמעט כמצווה ציונית של קליטה, למרות שהיא התעקשה שאין כל דמיון בינה לבין עולה חדשה. עם אחותי זה אחרת, אמרה לפעמים לחברים. היא אפילו לא הלכה כאן לגן, וקשה לה לפעמים עם השפה. בכל זאת הרגישה שמוטל עליה לדאוג לילדה. קראה לה סיפורים בעברית, לימדה אותה את סדר האותיות, אפילו מעט תורה לימדה אותה, שתהיה מוכנה לבית-ספר. נזפה בה על הבגדים המשונים שהיא מתעקשת ללבוש. ניסתה לקחת אותה לפעמים לים, שלא תהיה לבנה כל-כך. והילדה בשלה, חולמנית, מחבקת בובה ישנה שריח שתן עבש עולה ממנה, קמה בבוקר ומספרת בשקט על סכינים נוטפי דם ועל מתים, כולם בני משפחה שהבעיתו את שנתה.

כלאחר יד הציעה להוריה שישלחו את הילדה לכמה ימים לבית הדודים. אולי הם יוכלו למצוא לה חברים בגילה, אולי תהנה להתפנק קצת בבית שיש בו משחקים וטלוויזיה וכל מה שחסר במחנה הארעי שהקימו לעצמם בלב העיר. רצינית וחיוורת, ארזה הילדה תיק קטן. לא ויתרה על הכפפות הלבנות שלה, ובוודאי לא על הבובה. האם טלפנה לדודה והזכירה לה לפרוש יריעת ניילון מתחת לסדין. הילדה שמעה, פניה קפואות. רגילה היתה שמדברים עליה בקול המהוסה הזה של חדר רופאים. את שיערה סירקה ביסודיות, מול הראי, כמו תמיד. מה לעשות, מה לעשות שאני יפה כזאת, שרה, ואחותה שמחה שלמדה סוף-סוף שיר בעברית, למרות שלא הצליחה מעולם למצוא בילדה יופי כלשהו: כשרצתה להחמיא לה אמרה שהיא נראית כמו ציורי מדונות מתקופת הרנסנס, אבל בליבה חשבה שהיא נראית כמו ילדה מהגטו.

למחרת, בצהריים הופתעה לראות שוב את הילדה בבית. מה קרה שאלה אותה, כועסת מעט, בטוחה ששוב התגעגעה, שוב באה להתכרבל אצל אמא. הילדה הסתכלה סביבה, בודקת שאיש לא מקשיב. הדוד עשה לי משהו מאוד גָסי, אמרה. מה הוא עשה לך, שאלה אותה, מתביישת בה, בעילגות שלה. אני ישנתי, והוא בא ונגע לי בפיפי. באותו קול שקט דיברה, כאילו מדובר בסתם עוד סכין מדממת בחלום. אמא אמרה לי לא לספר לאף-אחד, אמרה הילדה, ונשארה לבנה בבית כשאחותה רצה אל הרחוב, מחפשת מקום לנשום בו.

אנחנו נספר למשטרה אמרה לילדה אחר-כך, זה דבר מאוד רע שהוא עשה לך, הוא ילך לבית-סוהר. בעצמה עוד היתה ילדה.

במסדרון, בלחש, שאלה אותה אמה מה שמעה. היא סיפרה לי הכול, ענתה. זה חבל מאוד, אמרה האם בפה מכווץ, אבל את אל תספרי לאף-אחד, ובטח לא לאבא. בשקט פרשה לפניה האם את חוכמת הדם. מה עם דודה שרה. היא אחות שלי, היא לא אשמה. ובת-דודה שלך לא אשמה. את רוצה שיכתבו על זה בעיתון? אני לא מוכנה שיכתבו עליהם בעיתון.

אבל מה עם אבא, שאלה, למה אי-אפשר לספר לאבא. כי אבא יהרוג אותו. את רוצה שבת-דודה שלך תהיה יתומה? אבל אי-אפשר לא לעשות כלום, אמרה, ועשרים שנות שתיקה עדיין לא ידועות לה, כל ניסיונות השכחה והסליחה העיקשים עדיין לא קיימים בעולמה התמים, שבו הטובים לא יושבים שנה אחר שנה לסעודות חג משפחתיות עם הרעים. אני אדבר אתו, אמרה האם. וחוץ מזה, אולי זה היה רק חלום, אי-אפשר לדעת איתה. .

היא לא המציאה את זה, אמרה האם כעבור כמה ימים. אני באתי ואמרתי לו שלא אסלח לו אף-פעם, והוא אמר שהוא לא עשה לה כלום. ככה, בלי שדיברתי עליה אפילו. ביובש דיברה האם, כמעט בגאווה, כמו בלש מהסרטים המסכם את פרטי העדויות והחקירה.

בלילה ישנה עם אחותה, מריחה את סיוטיה הרטובים. אמא לא מרשה שנספר, אמרה הילדה. אלוהים יעניש אותו, הבטיחה לה, למרות שידעה כבר שאין אלוהים.
בפעם הבאה שישנה בבית הדודים לבשה כותונת לילה, ומעליה חלוק. אי-אפשר היה שלא תישן שם, לא ניתנו לה מילים לסרב בהן.

הדוד אמר שהיא נראית סקסית; בבית הדודים מותר היה להגיד מלים כאלה. רק שלא יידע שאני יודעת, אמרה לעצמה וכיווצה פנימה את כתפיה, שלא יבלטו השדיים דרך החלוק. וכשהלכה לישון השאירה אור דולק, והתפללה לאלוהים שרק לא ייגע בה.

 

פורסם במכונת קריאה, דצמבר 2000

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. העלית בי זכרונות ילדות שכבר נשכחו, כך חשבתי, ואפילו כתבתי סיפור בנושא. לדעתי, בדור שלנו, כשההורים קיבצו סביבם חברים שעלו ארצה יחד איתם, כנראה לכל ילדה היה דוד שנגע לה בפיפי… ואני הייתי בטוחה שכבר שכחתי. תודה ליה יקרה או אולי חבל ליה יקרה…

    1. והרי זה מה שכל כך בלתי נסבל – השכיחות, כמעט אפשר לומר הנורמטיביות.

להגיב על lianirgad@gmail.com לבטל

סגירת תפריט