שיעור

 הידיים על ההגה כבדות. מקומטות. הוא ממלא את המושב בגוף הענק שלו, הריח המתקתק שלו ממלא את המכונית כולה. אחר-כך תגלה שהזין שלו קצר, עבה. חיוור; בינתיים הוא מציע להראות לה את הקברים של הוריו. זה פיוטי בעיניה, והוא יודע את זה. במבט מהיר אחד ידע לסכם אותה לעצמו. רומנטיקנית, וטוב שכך. עם הגיל, הוא יודע, מצטמצמים אפיקי הכיבוש הפתוחים בפניו: רומנטיקה, אמביציה – הסוג השני חביב עליו פחות, צעירות חדות מראה שמוכנות לעסקה קרה, מפוכחות לא פחות ממנו, אולי יותר. אבל רומנטיקה זה משהו אחר. לפעמים הוא מצליח לשכנע אפילו את עצמו, מדקלם שורות אהבה בשש שפות, מכיר את כל המתגים שצריך ללחוץ עליהם. זה קל עם הרומנטיקניות, וזה גם נעים. לפעמים אפילו הוא מתפתה.
רוצה לראות איפה קבורים ההורים שלי, הוא שואל. והיא ככה, קצת יודעת שזו מין שורה מומצאת, קבועה אולי, אבל מצד שני ברור שהוריו קבורים במקום זה או אחר, והיא תמיד אהבה בתי-קברות, חיפשה אותם בכל עיר חדשה שהגיעה אליה. טיילה בין הקברים, קראה את הכתובות, העתיקה במחברת את היפות שבהן, בכל מיני שפות, אפילו בלטינית. יש כתובות שאהבה נודפת מהן אחרי מאות שנים, יש כאלו שרק מין זרות יש בהן, עתיקוּת כזו, ובכל-זאת, מישהו מת, ומישהו כתב, כך, בפשטות של פעם. למה לא לראות את הקברים של הוריו. זה יפה. גם היא היתה יכולה להראות לו קבר או שניים, ובכל מקרה, אי-אפשר לעמוד בפני השונות הזו, הספרותיות הזו, שהיא ממציאה את עצמה בתוכה שורה אחר שורה.
את פסיכוטית לגמרי, הוא אומר לה, וגם הפעם היא די מוקסמת, צוחקת. היא לא טיפשה, בכלל לא, היא יודעת שהוא משחק בה, שגם אם היא לא קטינה ממש הוא חושש קצת, וכאילו כדי לבטח את עצמו מראש הוא אומר לה, את מופרעת, והיא מספיקה לכעוס עליו, למרות הצחוק, איך הוא יודע את זה ובכל-זאת מזמין אותה לטייל אתו. אבל זה מוצא חן בעיניה, העניין הזה, איך הוא אוסף אותה במכונית הבלויה שלו, שהוא נראה כבד כל-כך עליה, איך הוא לוקח אותה לשתות בירה במקום כמו פתח-תקווה, וגם אם ברור שזה בגלל שהוא לא רוצה שיראו אותם יחד, זה מוצא חן בעיניה שהוא יודע למצוא בירה גם שם, ואומר לבעל-הבית שלום ומה העניינים, בקול גדול, ואפילו שהיא יודעת שאולי בעל-הבית לא ממש זוכר אותו, ורק חושי הסוחר שלו גורמים לו לענות בלבביות, עדיין זה קוסם לה. רואה אותו שולף שפנים מהכובע המרופט שלו ותנועות הידיים שלו כבדות ומגושמות, הוא עצמו צוחק צחוק מקומט ונבוך עם כל שפן נוסף, ומין דמעות קטנות יש בעיניים שלו, מתחת לקפלים השמנוניים, אבל היא יושבת בקרקס בשמלת חג, נחושה בדעתה לא לראות את כל אלה, וכבר אין לדעת מה הוא יודע שהיא יודעת, שניהם שומרים על מראית עין, שניהם מאותתים ללא הרף שכל האשליות כבר קטנות עליהם. בינתיים טוב לה לעגל ככה את עיניה, תמימות, לדעת את הצלילות שלהן, לרוקן אותן, שיצטללו עוד, לשתות את הבירה מהר ולבקש עוד גדולה אחת אחריה, ולהגיד לעצמה בסיפוק, עובדה, אני לא כזאת עכברה, לא נסוגה תמיד ברגע האחרון, לא מקפידה תמיד להיזהר, לשמור על עצמי, הנה, הפעם אני לא שומרת בכלל.
נֵה מֵה קיטֵה פָּה הוא אומר לה, והיא, עם כל כמה שהיא חושבת את עצמה מתוחכמת, שומעת את המילים המוכרות בפעם הראשונה, זה הרי העניין, יש שפנים שנראים לה כמו שפנים ממש, אחרת לא היתה נשארת לשבת במקומה. הוא שר לה שורה אחר שורה, מתרגם לה: תני לי להיות הצל של הכלב שלך, וזה יפה בעיניה כל-כך, איך שהוא מתחנן, ואפילו שהוא מגחך קצת תוך כדי היא מתעלמת, היא יודעת שיש דברים שאפשר לראות רק אם ממצמצים, ודברים אחרים רואים רק בעיניים עצומות ממש.
אז עכשיו ניסע לראות את הקבר של ההורים שלי, הוא אומר והם יוצאים מהמסעדה, היא הולכת אתו ברחובות העיר הפרברית כאילו פריז לרגליה, רוצה להתאהב. העור שלך כל-כך צעיר הוא אומר לה, ממשש, והיא קצת נעלבת, כי הנעורים לא ממש סגולה בעיניה, הם לא שלה בדיוק, ממש לא, מן ההפקר באו לה; ובכל-זאת נוח לה להיות ממוששת כך, כמו סחורה טובה, גם זה יכול להיחשב אצלה סיפור שהתנאים שלו ברורים, מוכרים, העיקר שיש כללים למשחק.

היא הולכת אחריו ופתאום הצעד שלה קל יותר בעיניה, צעיר עוד יותר, צעיר במופגן, כמו שמתאים עכשיו, ללכת ככה חצי צעד אחריו, נשרכת כמעט, כמו ילדה שלקחו אותה לעבודה של אבא, סוף-סוף.
הם מגיעים למכונית, הוא נוהג לאט, נינוח, במסלול קבוע, מאט ומאיץ לפי המכונית שלפניו, כאילו הרחובות האלה, והמכונית המצחיקה שלו, חסרי חשיבות לגמרי. כמה פניות בדרכים לא מוכרות לה והם בפרדס, נוסעים לאט עוד יותר על שבילי החמרה. היא לא תאהב להודות בכך, אבל השקט הזה מסביב קצת מפחיד אותה. כאן אין כבר צחוק, ואין בירה, רק שקט טעון: סוגרים עסקה. התנאים ידועים, והצדדים כבר הביעו נכונות. מעט מקום לרומנטיקה יש כאן.
הידיים שלו גדולות, חמות. הקמטים מגעילים אותך, הוא אומר, והיא ממהרת להכחיש, עוד לא הגיע הרגע שבו תתחיל להעליב גם היא, לומדת ממנו את הצחוק הדקיק הזה של הייאוש. בינתיים נוחה לה עמדת החסד, הוא מתחנן והיא נעתרת, הוא מנצל והיא חומלת, בכל-זאת יש כאן פיוט שאי-אפשר לעמוד בפניו. הוא מצידו יודע לבחור את המלים שיחייבו אותה להכחיש, צריך לזכור שהוא הרבה יותר מנוסה במשחק הזה, הוא רק נותן לה לנצח ניצחונות קטנים, סמליים, כדי שלא תברח באמצע.
אבל כאשר היא רואה את היד שלו, אדמומית, על הרגל שלה, היא מתכווצת. האצבעות תפוחות כל-כך, העור מקושקש, הציפורניים גדולות, שטוחות, מצהיבות. וכמו שידע היא מתקשה לסרב, אפילו לא מזיזה את רגלה, להיפך, היא מניחה את ידה על שלו, כי היום, דווקא היום, החליטה שהיא לא עכברה.
זה מגושם, אין דרך אחרת, גם במכונית וגם מחוצה לה, הוא נמעך לתוכה, רופס. מעט ידעה עד כה על הזקנה, עכשיו היא לומדת מהר, על ארבע.

פורסם במכונת קריאה, ספטמבר 2000