עכשיו הגוף

עכשיו אני רוצָה לדבר בשם הגוף. הוא הרי מנוע מכל דיבור – אהיה לו אם כן מתרגמת.

הגוף פשוט, לפחות מצד רצונותיו. והוא רוצה כמו צמח, רוצה מה שנחוץ, הוא לא יודע אפילו אם טוב לו אם רע, אבל כמו צמח ניכר בו היטב אם קיבל את מבוקשו. רק לעתים רחוקות יתעקש על צרכיו, יזכיר את גבולותיו, ואז ינהג בקיצונות ויטיל וטו. אך בימים של שגרה הוא נתון לחסדי הנפש, המחָמרת בו לפי תאוותיה המתחלפות.

והוא רוצה לומר לה, רגע, חכי לי רגע, אני איטי ממך, כבד ממך, אסור בכבלים שכלל אינך מתעניינת בהם; הוא רוצה לומר הביאי לי מה שנחוץ לי, הרחיקי ממני מזיקים, הכול בידייך, ידייך שהן ידי אך את המניעה אותן, עושה בהן כבשלך, מהתלת בי בקפה של עוררות ובסם של התרגעות, קוצבת לי שינה, משכיחה ממני מים.

ואילו אני, אני קשוב לך בכל עת. כשאת פוחדת כולי נרעד איתך, ובשמחתך שוטפים בי חיים, וכשאת עצובה דמעותי לרשותך. איברים לי לכל תשוקותייך, מנגנונים דקים-דקים, חומרי סיכה, חומצות מאכלות מתוצרת עצמית, עולם ומלואו וכולו לפקודתך בכל עת, אם לילה אם יום – את הרי מניחה לי לעתים רחוקות כל כך, ואת מנוחותי מקצה לי ביד קמוצה.

וכל כך מתוחכמת תמיד, מלאה באמתלות ובדקויות של שקר: את אדונית השפה, אדונית המחשבה, ואילו אני פשוט, אילם, בור כפרי. ואת אדונית קרה, אדונית גחמנית, נצלנית, כלל אינך זוכרת את נימי הדקות, את עמלי הבלתי פוסק, את הלב הרודף אחרי מקצבייך הנסערים. כעבד נאמן אני לוחם את מלחמותייך, אך את, כדרכם של אדונים, אינך נאמנה כלל וכלל לפיקדון שמסור לך. מופקרת, כך הייתי קורא לך אילו מלים בפי.

* * *

את לא אוהבת לשמוע את זה. את מאמינה ברוח. כאחרונת הבריונים את מדברת עוד ועוד על כוחה לגבור על מגבלותי המכבידות. פשיסטית, כך אקרא לך בלי בושה, עכשיו שניתנה לי שעת כושר. פשיסטית, כן, הרי אצלך כל שאיפותייך קודש הן, כל איברי רק אמצעים אל המטרה. גם עכשיו כשאני פוצה פה את מקשיבה בלגלוג. ואילו את מצידך מלינה עלי בלי הרף, רוצה להשתחרר, לעוף, מרגישה תמיד שאני מכביד אותך ארצה. אילו יכולת כבר מזמן היית מחליפה אותי במודל חדש ורענן.

תגידי, מנעתי ממך אי פעם שיר? הגעת אי פעם אל מחוז כיסופים, אל פסגה כלשהי, או אפילו תלולית, מבלי שהפעמתי שרירים ושאבתי דמים והזעתי כהוגן לצנן את הלהט שלך? גם כשאת רוצה לחלום אני נענה מיד, מערסל אותך בשרעפים, שמח שיורשה לי סוף סוף לעשות חרש את מלאכתי.

אבל זה לא מספיק לך. את מתקשה לחלום, מתקשה להירגע, וכשאני קם וזז, רק בגלל הרטט הבלתי נסבל של האי-נחת שלך, את אומרת שאני לא רגוע. ואז את מתחילה עם העשן שלך, צורבת לי את הגרון, את השפתיים, מכבידה לי על הריאות, מבלבלת אותי עם הקפה, לא סתם שחור כמו כולם, את רוצה שלוש כפיות גדושות, שלוש פעמים ביום לפחות. עם סוכר, אלא מה. מערבבת בי חומרים, לפעמים כדי להתרכז, לפעמים כדי לעוף, פעם לשכוח ופעם לזכור – הכול בינך לבינך, אני כשלעצמי רגוע. אין רגוע ממני כשלא מציקים לי: קם בבוקר, עושה את העבודה, נהנה מהשמש, שמח על כל משב אוויר רענן, הולך לישון וחוזר חלילה. אני מסודר, שיטתי, בניגוד אלייך רציונלי בתכלית, כולי שרשורים סיבתיים חמורים.

יש לך בעיות? לכי לטיפול, תעשי מדיטציה, תפסיקי לבחור בדרך הקלה, תפסיקי לראות בי חצר אחורית לרפש שלך. פעם כבר הרגת אותי כמעט, זוכרת? התעופפת לך בסבבה שלך, השטרללת כמה שרצית עם כל רעיון שעבר לידך, התמסרת עד כלות לכל רגש מסעיר – ומה יצא? התקף לב. תגידי תודה לרופאים שלא בחרו להתמסטל כשעשו לנו צנתור.

אני יודע, קשה לך. קשה הרבה יותר מאשר לי. את חלשה ממני, פגומה ממני, ולא במקרה. אני נולדתי משוכלל בתכלית, ארוז היטב ומוכן לפעולה, ואילו בך נגעה יד אדם, מראשיתך, ידיים רבות בחשו בך ואפילו עור לא היה לך להגן עלייך מעט; ואמת, גם, אני מסתובב לי רוב הזמן כמו פרה מדושנת באחו, וצרכי מסופקים לי מיגיעתך, ואילו את נתונה לרשעותם וגסותם של בני האדם וידי קצרה מלהגן. אך זכרי, כאבייך כאבי, וכשרצית לבכות ולא רצית שיראו אני זה שכיווצתי שכמות. גם כאבים ששכחת, גם כאבים שכלל לא הבחנת בהם בשעטתך חוויתי ואצרתי למענך. אבל את כל אלה את רוצה לשכוח, בורחת קדימה, לעולם קדימה, גם מכל הכאבים הפרטיים שלי את נוטה להתעלם, מתחלואים שבאו לי מדרך הטבע וגם מחתכים וכוויות וחבורות שגרם החיפזון הנרגז שלך.

ועדיין את מרבה להתלונן עלי, על בגידתי, על קוצר השגתי. תתביישי לך! לא רק על כפיות הטובה, תתביישי לך על הטמטום. בשביל זה סידרתי לך מוח? לא הבנת עדיין כלום?

אני מבקש ממך, תפסיקי להתקוטט איתי. בואי ניזכר בברית בינינו, בואי ניזכר בשמחות המשותפות שלנו, באוויר הים המלוח, בחיבוק מלטף, בילדים שהולדתי לך בצער ואת גידלת בשמחה. בואי נדבר על רגעי המפגש המופלאים. בואי נדבר על תשוקה. בשפתי הגשמית, אם תרשי, בואי נדבר על זיונים, על המקום שבו אנחנו כרוכים לגמרי: בואי ניקח את זה לקצה העונג. שם בוודאי לא תוכלי לוותר עלי, לא תגיעי רחוק בלעדי; ואני, אני אמנם יכול שם בלעדייך, עד הסוף ממש, אבל זה לא זה: את זו שגורמת לי להתרגש לפני וללקק את השפתיים אחרי, ותוך כדי את מרטיטה אותי בחרמנות, באהבה, בדמיון… באמת שזה לא זה בלעדייך.

* * *

לא הכול זיונים, אני יודע, יש לך תשוקות אחרות שלעולם לא אבין באמת. ואת צריכה עשן לתשוקות שלך. אני מבין. לפעמים את צריכה משקה, תודה לאל כבר לא בכמויות של פעם. את גם צריכה עדיין הרבה יותר אוכל מכפי שאני יכול לעכל – לא למימוש התשוקות בדיוק, לפעמים נדמה שזה להשקטתן. אבל עכשיו, עכשיו שבגרת מעט, את בטוחה שכל זה עוד נחוץ לך? וגם אם כן, גם אם זאת דרכך אל האושר, אולי תוכלי למתן מעט את הרדיפה הבהולה, את תאוות המימוש, אולי תוכלי להקדיש קצת יותר זמן ליחסים בינינו? תסכימי לפחות לבדוק?

תביאי בחשבון שאת אמנם בשיאך עכשיו, וזה נפלא, אני גם סמוך ובטוח שמחכות לך פסגות נוספות. אבל בעניין הזה לא הסתנכרנו לגמרי את ואני, ואני, חביבתי, הולך ונחלש. אנחנו מוכרחים לגשר על הפערים. כי הנה אני עייף משהייתי, זקן משהייתי – זקן ממך וטוב שכך – ועל כן אני מבקש ממך: תני דעתך עלי, חוסי עלי, זכרי שלא ניתנו לי כנפייך.

אני יודע, את אוהבת להתנחם ביום שלא אהיה עוד, חולמת על ריחוף בין עננים ומלאכים, משוחררת ממני סוף סוף. אוי מתוקה שלי, פוחחת ילדותית שכמוך, איזה רהב תמים, לבי נכמר. שקר מה שסיפרו לך, הכול שקר, הגיע הזמן שתביני. אין ולא יהיה לך גוף מלבדי, ועם מותי תיעלמי ולא תהיי עוד. לעולם לא. אם בנית את כל תלי התלים של קלות דעתך המתרוננת על הבטחות זולות של נצח, אני יכול רק לרחם עלייך; לחבק אותך אלי וללחוש לך שוב: שקר, שקר הכול. אני הוא את, את אני, גם הדברים הדקים ביותר בך נפרטים בסופו של דבר לפלאים הנסתרים בי. את מוכרחה להתבגר, מתוקה שלי. מוכרחה ללמוד מהניסיון, את מוכרחה – כן, אפילו שהמלה מרגיזה אותך כל כך – מוכרחה להתחיל לאהוב אותי. אין לך מלבדי.

עד כאן, אני עייף ורעב,
בכבוד רב אמתין לתשובתך.

2018