עושים עברית

דברי פתיחה ביום העיון השנתי של המסלולים ללימודי תרגום ועריכה במכללת בית ברל

התכנסנו לדבר על השפה העברית, לא פחות ולא יותר.

אומרים "השפה העברית" ומיד יוצא מין "אוי" כזה, "אוי" שיש בו הרבה אהבה, כבוד ואינטימיות – וגם הרבה תסכול וקושי. כל מי שעוסק/ת במלאכה יודע/ת במה מדובר. קמים בבוקר, יוצאים לעבודה – לפעמים פשוט ניגשים למחשב בפיג'מה – ומיד מתחילה ההתגפפות הזאות, ההתגוששות הזאת. מלים, המון מלים מתרוצצות בראשנו הקודח – אצל חלקנו בשתי שפות – ובכל אחת ואחת מהן צריך להפוך ולפשפש, כל אחת ואחת צריכה למצוא את הביטוי והמקום הנכונים לה לא רק על פי החוש אלא גם על פי כללים ותקנות שלעתים נוגדים כל חוש טבעי.

הנה מצאנו מלה מקסימה – אוי, היא כבר קצת מיושנת. הנה עוד מלה מקסימה – אוי, יותר מדי נמוכה. איזה צירוף מלים מקסים – אוף, הוא לא מתאים לדובר המסוים הזה. הנה, מצאנו, עכשיו זה יושב סוף סוף – רק מה, לא בטוח שזה תקני מספיק.

הרי לנו הסתבכות ראשונה. כי מה בכלל משמעות הצירוף הזה, "תקני מספיק"? האם בכלל הוא אפשרי, או שיש רק תקני ולא תקני? ואולי התקן אינו אלא אופק שאנו מתייחסות אליו אגב התקדמות עמלנית (אופק שלעולם משרטט לנגד עינינו קו מדויק ומוגדר, השונה כל כך מהקרקע רצופת המהמורות שבה אנחנו מדשדשות)? ובכלל, מי קובע? מי מחליטה מתי ניב עממי התאזרח, מתי מלה או צירוף יזכו להתקבל בקהל המלים המקודשות, לאחר שנים ארוכות של נידוי וחרמות? של מי השפה הזאת, בעצם?

על עצמי – ועל רבים מבני ובנות דורי – אני יכולה להעיד שלפני עשרים ואף חמש-עשרה שנים עוד מחינו על ההגבהה המלאכותית של העברית בכל חומר מודפס – גם בעיתונים, גם בהוצאות הספרים. הרגיזה אותנו ההתעלמות המתנשאת מהעברית החיה. ראינו באקדמיה ללשון מוסד מנותק, שמרני, רודני אפילו.

אך בשנים האחרונות מנקרת איזו אי-נחת. היא מתעוררת, למשל, כשרואה אור בישראל תרגום עדכני של התנ"ך. היא גוברת מדי יום כאשר הולכת ומצטמצמת כמות המלים שעומדת לרשותנו בבואנו לייצר – לכתוב, לתרגם, לערוך- טקסט פשוט.

כי יותר ויותר מלים נכחדות, וכן, יש תמיד חדשות, אבל לא בכולן אפשר להשתמש בכתובים. ואם אפשר בעיתון, לא תמיד אפשר בספרות ובוודאי לא בספרות מתורגמת, שעליה חלים לרוב כללים מגבילים עוד יותר. וזה כמובן מעלה מיד את השאלה הבאה – האם אנחנו עדות לנתק גובר בין העברית המדוברת לעברית הכתובה, שלא לומר הספרותית? הייתכן שאף תרמנו במו ידינו לנתק הזה? האם אפשר, למשל, לתרגם כיום את האנגלית הקולחת, הרהוטה אך טריוויאלית של ג'ון גרישם לעברית שתהיה טריוויאלית באותה המידה? עברית שגם תעמוד בקריטריונים לשוניים בסיסיים וגם תזרום בשטף שיישמע טבעי למי שהתיישבה לקרוא להנאתה רב מכר? ומיהי הקוראת הזאת, מי הקורא, איך, איפה, על ידי מי מתעצבת השפה שנשמעת להם נאה וגם טבעית?

עוד לא גמרנו את הקפה הראשון, כבר מתרגשת עלינו סערת השאלות הבאה: מה בעצם התפקיד שלנו בכל זה? כמי שמשפיעות על שפת הספרות, העיתונות, האקדמיה, ספרי הילדים, החינוך – למה אנחנו שואפות? מה העברית היפה לטעמנו? את מי כדאי לקרוא כדי לבסס ולהעשיר את השפה שבה נשתמש? יש לנו אג'נדה בעניין הזה? האם אפשר לקרוא לה פוליטית? ואולי, מכיוון שאנו עוסקות במטבע היקרה ביותר, זו שבה נסחרים כל היחסים החברתיים, זו שמשמשת בסיס לכל שיחה ושיח, כל אג'נדה בהקשר הזה תהיה פוליטית בהכרח?

יום העיון השנה נועד למפגש עם אנשים שעוסקים בשאלות האלה מכיוונים שונים – שחוקרים את השפה, מבקרים ומנתחים אותה, כותבים בה, ותמיד, בסופו של דבר, מדברים בה. דוברים אותה. לעיתם אף מדבררים אותה.

רשימת הדוברים שבחרנו היא עצמה בבחינת תשובה ראשונית לחלק מהשאלות. נשמע כאן את מזכירת האקדמיה ללשון וגם את מנהל אתר "דורבנות". חוקרת שפה וכתב מדע. עורכת אינטרנט ומו"ל. משפטן, מתרגם סופר – כולם שחקנים פעילים וחזקים בזירה הלשונית הרוחשת שלנו, שחקנים שקשה מאוד לקבוע מה מידת השפעתם היחסית. הדובר הראשון שלנו, ד"ר צבי טריגר, אמר פעם בראיון: המאבק על השפה הוא מאבק פוליטי וכלכלי, שרוב החיילים המשתתפים בו כלל אינם מודעים לקיומו." היום נפגוש כמה חיילים – ואם להיסחף בדימוי הצבאי, אפילו קצינים ומפקדים – שכן מודעים למאבק.

 17 במאי 2011