קשה לתרגם את וירג'יניה וולף. היא אנגלייה. היא רחוקה. היא מתה מזמן. היא אייקון, היא דגל, מותג של ממש, שכבר נמתח לעשרות כיוונים.
מקובל גם לומר שקשה לקרוא את וירג'יניה וולף. אולי. אל המגדלור (1927) הוא ספר איטי, מהורהר, עצוב מאוד, שמסרב לעולל למציאות את מה שהמעשה הספרותי נוטה לעשות לה: להבליט את הצבעים הבוהקים, להוסיף הצללות רק במידת הצורך, ולדלג במרץ מריגוש אל ריגוש עד שאותה מציאות סבוכה ומוכרת – אפרורית ומייגעת לעתים קרובות – תהפוך לסיפור מרתק.
וירג'יניה וולף מנסה להציג את המציאות כפי שהיא, או לפחות כפי שהיא חוותה אותה, אבל עצם העובדה שהיא עושה זאת בכתב, ועוד במסגרת רומן מסוגנן כל כך, מבטלת לכאורה מראש כל סיכוי לעשות את זה. והנה, היא עושה זאת, פורשת לפנינו מסכת חיים וייסורים של הרגש ושל התודעה, שנאלצת לנתר בין הבלי היומיום לשאלות הקיומיות הקשות ביותר, כמי שמנתרת על גחלים.
גברת ראמזי, אם המשפחה ובת דמותה של אמה של וולף, סורגת גרב. גברת ראמזי בוררת נתח צלי עסיסי לאורח. גברת ראמזי מפייסת את בעלה, את מכריה, את ילדיה ואת משרתיה, מרעיפה עליהם שפע נשי אינסופי שנפרש עד דק, עד שאינה יודעת מה נותר לה; מה עשתה בחייה. הציירת לילי בְּריסקו קושרת שרוך בנעלה, נוברת במכחולה בין עלי הדשא, ובתוך כך תוהה על מקומה בעולם של גברים – כאמנית, כרווקה מרצון, כאשה שאבדה לה האהבה הגדולה בחייה, אהבתה הלא מוגדרת לגברת ראמזי.
אל המגדלור, כך אומרים, הוא ספר קשה לקריאה. אך מדוע הוא קשה כל כך? המשפטים צלולים, בוהקים, מונחים זה אחר זה, שכבה על שכבה, מעשה אמנית. כדי ליהנות ממנו נחוצים רק סבלנות, אמון ואותו מצרך כה יקר בארצנו – הרבה כבוד. פסיעה מתונה בעקבות הסופרת, עקב בצד אגודל, מילה אחר מילה, מאפשרת לכל קורא/ת להעריך כראוי את הטקסט.
האם הספר הזה אמנם יכול להסב הנאה? קשה לענות. הוא מעורר הרבה צער. תחושת הכמיהה והאובדן ששורה על הדפים קשה לעיכול. אבל ישנה ההנאה העילאית של נגיעה בלתי פוסקת באמת. אמת פרטית מאוד, אמת שהיא גם פוליטית במידה רבה, אמת אוניברסלית על נשים וגברים, על ילדים והורים, על בני אדם ומקומם ביקום.
מהנה מאוד וקשה בהחלט לתרגם את אל המגדלור. קשה לשהות זמן ממושך במחיצת החומרים הרדיואקטיביים שוולף בוחשת בהם בשיטתיות. קשה להשתתף בצלילות הפתאומיות שלה מתחת לפני השטח השלווים של קיץ ויקטוריאני, כמו אלה שזכרה מילדותה הטראומטית. קשה לעשות צדק עם השפה היפהפייה שלה, שבה כל משפט מדויק, כל דימוי צרוף וכל מקצב טומנים בחובם קפלי קפלים של משמעות. גם את זה אפשר לעשות רק במתינות, עקב בצד אגודל. ללכת איתה חרש, לנסוק, לנחות, וכל אותה העת לשמור על הדיוק, על השקיפות, על היופי שנקנה בייסורים כה רבים.
קשה לתרגם את וירג'יניה וולף בתל אביב, שם מונח בבתים רבים התרגום הקודם של מאיר ויזלטיר. תרגום שעבור רבים (ובעיקר רבות) הוא-הוא הטקסט של וירג'יניה וולף. מה שנקרא "תרגום קנוני".
ראשית עלי לומר, שיש בי ספק עמוק לגבי עצם המושג "תרגום קנוני". טקסט קנוני, אולי. אבל לטקסט המתורגם מעמד אחר לגמרי, טנטטיבי מטבעו. הוא ניסיון לבטא בשפה אחת את אשר נכתב בשפה אחרת, במקום אחר, לקוראים אחרים, בעלי רגישויות אחרות. ניסיון שלעולם מושפע מהזמן ומהמקום, אך גם מפרשנותם האישית של המתרגם או המתרגמת.
התרגום הנוכחי של "אל המגדלור" אינו עוסק על כן באופן ישיר בקודמו. הוא אינו מבקש "לחדש אותו" או לבצע בו כל מעשה אחר. אין בו שום שאיפה לעדכן את העברית של ויזלטיר, ובוודאי לא לעדכן את וולף. רק עיקרון אחד מנחה אותו – כבוד עצום לטקסט, ושאיפה למסור אותו על כל דקויותיו וצורותיו, לרבות האסתטיקה הגחמנית שלו.
כאן אנו מגיעים לנקודה מרכזית: וירג'יניה וולף כתבה טקסטים יפים להדהים. כשיופי כזה בא לידי ביטוי במלים, אנו אומרים: זאת ממש שירה. נטייה זאת מתחזקת עוד יותר כשמצטרפת לכך העלילה המינימליסטית, ההשתהות על פרטים שבלב. אבל וולף היתה סופרת. כל חייה כתבה פרוזה. בכל אחד מהדימויים שלה, המבליחים כגבישים מתוך הטקסט, האירה בניצוץ נוסף את הטקסט הפרוזאי, תרתי משמע. הפיוטיות אינה טמונה במלים עצמן, הנוטות באופן חד משמעי לצמצום ולפשטות, אלא עולה כמעשה נס ביניהן. התרגום החדש של "אל המגדלור" הוא ניסיון להתמודד עם ההליכה על הגשר הזה, בלי להתפתות לייפיוף, בלי לישר את מה שוולף קימטה בשצף.
התרגום הנוכחי הוא גם ניסיון להעמיד את הטקסט על יסודותיו המגדריים הנכונים. רבות מן הבחירות שמתחייבות מהקושי לשמור על ניטרליות מגדרית בעברית, נעשו מתוך נאמנות לאג'נדה הבסיסית של הספר, שמתאר בעיקר את עולמן הפנימי המסוכסך של נשים. במקומות רבים בחרתי לתרגם גם הרהורים כלליים בלשון נקבה, במקום פתרונות ניטרליים לכאורה. האפקט הכולל, על פני טקסט שלם, הוא חידוד הפן האינטימי שלו, הנשי מיסודו.
התרגום החדש, אם כן, איננו חידוש או עדכון של קודמו, אלא הצעה לקריאה שונה של הטקסט. מצער שהשיח הלעומתי שמאפיין את התרבות שלנו משתרבב שוב ושוב גם לסוגייה זו של תרגומים חוזרים. הרי אין ברכה גדולה יותר ליצירה, וגם לא לעברית, מאשר התמודדויות שונות עם אותו הטקסט.
נפלא לתרגם את וירג'יניה וולף. היא אוניברסלית. היא מדויקת. היא כל-כך כל-כך קרובה.
זאת אולי הפריבילגיה העיקרית שכרוכה במשימה. הקרבה האינטימית – קרבה של נפש בנפש, אשה באשה, שפה בשפה. לשקף בעברית, משפט אחר משפט, את המלים המוקפדות של וולף. להשתהות עליה, להשתעות איתה, להשתאות ממנה עד בלי די. כי הפירוק המוחלט שחיוני למעשה התרגום מזמן מבט אחר מזה של הקריאה הרגילה, מבט פנימי אל קרביו של המנגנון שמייצר בסופו של דבר את האמנות.
בשנים האחרונות, שבמהלכן תרגמתי את הגלים, את אל המגדלור ואת פלאש (שיראה אור בקרוב), זכיתי לבלות הרבה במחיצתה של אחת הנשים הנפלאות שהכרתי, ומן הסתם האשה המבריקה ביותר שאזכה להכיר. זכיתי להתענג על מעוף המחשבה שלה, להימחץ תחת כובד אכזריותה הנוקבת. זכיתי לשבת עם העורכת, רוני מאירשטיין, ולדון בניואנסים של שפה ושל משמעות שרק מעטים מתעניינים בהם. הרגשתי כמו ילדה בת עשר, שמקבלת משחק חדש ומאתגר, משחק "שווה".
בסופו של דבר, תענוג אמיתי לתרגם את וירג'יניה בתל אביב. ומה שחשוב עוד יותר, תענוג עצום לקרוא אותה.
איור: טליה נירגד-חסון