שבעה מיליון אזרחים יש בישראל, שבעה אלפים נמנים אם כן עם האלפיון העליון.
שבעה אלפים – ובהם גברים ונשים, אבות ואמהות, ילדים, צעירים, זקנים וחולים. הרי גם עשירים מזדקנים. וגם עשירים חולים לפעמים. גם אתם, שבעת אלפים המאושרים בישראל, יודעים מצוקה מהי.
לאחר שישה חודשים של מחאה, שבמהלכם הופנתה אליכם אצבע מאשימה, אני רוצה לפנות אל כל אחד ואחת מכם באופן אישי, ולהזמין אתכם להשתתף במאבק על הצלת החברה הישראלית.
מוכרחים להיות ביניכם כאלה, שמוטרדים מהמצב. מוטרדים מהזעם. מהכאב. מוטרדים מזה שיש ילדים שאין להם איפה לישון. שיש זקנים שאין להם חימום. מוטרדים מזה שהחברה שאתם חלק ממנה שותתת דם.
לא כולכם נולדתם באלפיון העליון. חלקכם חוויתם מצוקה על בשרכם. וגם אם התקדמתם מאז, יש לכם עדיין בני משפחה, יש לכם גם חברים שלא יודעים איך יצליחו לשרוד. שמיואשים מההווה ומפחדים מהעתיד. אתם מכירים אותם. גדלתם איתם בשכונה, למדתם איתם בבית הספר, שירתתם איתם בצבא. אולי אתם עוד בקשר. אולי קשה להיות בקשר, כי הדרכים נפרדו והפערים גדלו כל כך עם השנים. אבל אתם מכירים אותם. אתם זוכרים אותם. משהו מכל זה בוודאי מנקר בכם מדי פעם.
יש כמובן כאלה מכם, שנולדו לחיי רווחה. שלא ידעו מחסור מעולם. כל חבריכם, כל בני המשפחה שלכם, חיים בשפע. אבל אחדים מכם בוודאי שואלים את עצמם, מדי פעם לפחות – למה דווקא אני? במה זכיתי? איך זה שאני מתלבט החורף לאן לנסוע לחופשת סקי, כשיש אנשים שהחורף מביא להם רק קור, רטיבות ומחלה? הילדים שבכם, הצעירים שבכם – מוכרחים להיות ביניכם כאלה שרוצים לשאול את ההורים: מה אנחנו עושים כדי לשנות את המצב? האם אנחנו באמת נגד צדק חברתי? האם יתכן שהצדק הזה מובטח רק למוכשרים, לחזקים ולברי המזל?
חלק מכם נבוכים. אני בטוחה בזה. חלק אולי מתביישים. רבים בוודאי מפחדים. הרי הזעם לא ייעלם, ואם לא יינתן לו מענה גם שנתכם תהיה ערבה פחות. אם לא יינתן לו מענה תקרוס החברה, תקרוס גם הכלכלה שבזכותה אתם חיים כפי שאתם חיים.
אבל אתם יכולים לעשות מעשה. גם אתם. כל הקיץ אמרנו – לאזרח יש כוח. לאזרחית יש אחריות. והרי גם אתם אזרחים. גם אתכם אפשר להעצים, להזכיר לכם שאתם יכולים עדיין לפעול לתיקון.
האמנם אין ביניכם כאלה שיקומו ויאמרו: כן, אנחנו עשירים. כן, אנחנו שמחים שאנחנו עשירים. אבל אנחנו רוצים להיות חלק מהחברה. אנחנו רוצים לשאת בנטל באופן שוויוני. יש לנו יותר, ואנחנו רוצים לתת יותר. הטילו עלינו מסים נוספים. כן. כן. אלצו אותנו לשלם יותר לעובדים שלנו. כן. אנחנו מבקשים. אנחנו ממש מבקשים. אנחנו רוצים להסתובב ברחוב ולהרגיש שאנחנו חלק אמיתי מהעם הזה. לא נרצה לוותר על כל רכושנו, אבל אנחנו מוכנים לתת מעשר. עשרה אחוז מכל מה שיש לנו. שלושה אחוז כבר השנה. השאר בתשלומים שווים, בלי ריבית, בחמש השנים הקרובות.
ואולי אחרת: מס של עשרה אחוז על ערך הדירות והבתים שלנו, לטובת בנייה של דיור ציבורי. מס, לא נדבה. צדק, לא צדקה. עשיר גדול ממני אמר את הדברים: אני מפנה אתכם לוורן באפט, אדם שאתם בוודאי מוקירים ומעריכים את דעתו, שקורא למחוקקים האמריקאים להפסיק לפנק את העשירים.
האפשרויות רבות, ומי אני שאומר לכם מה לבחור. אבל אתם יכולים בהחלט להקים שדולה משלכם. שדולת העשירים למען צדק חברתי. שדולה שתעגן בחוק חלוקה הוגנת יותר, שתאפשר לכל מי שחי כאן להתקיים איכשהו: לא לישון ברחוב. לא להתחנן לאוכל. לא לקמץ בתרופות. חלוקה שתאפשר לכם לשאת את ראשכם בגאון, כאזרחים שווים במדינה שלכם. חלוקה אחרת, חלוקה חדשה, שאתם תקדמו ותעודדו. משיקולים של מוסר, משיקולים של תועלת. משיקולים של מי שאינו מסוגל עוד להתעלם מהמציאות הסובבת אותו.
בוודאי יש ביניכם לפחות אחד שיסכים. לפחות אחת שתוביל איתה אחרות. לפחות אחד שיקום ויאמר:
כן, אני טייקון: אבל יש לי מצפון.
פורסם ב-YNET בינואר 2012