מלאכתה של המתרגמת היא מלאכה משונה. מצד אחד, מי שנקלעה למקצוע הזה – ורבות נקלעות במפתיע – היא אשה שהשפה יקרה לה. כל מלה חשובה, כל ניואנס דורש התייחסות: המתרגמת היא מטבעה פטישיסטית של המלה הכתובה. מצד שני, נדרשת ממנה יכולת להתרחק מן המלים, להשתחרר ממבנים תחביריים, ליצור משהו חדש, בעל הגיון פנימי משלו.
דימוי חביב בהקשר הזה הוא הצפרדע. דו-חי, שיכול לתפקד לעילא בסביבות שונות בתכלית. ברמה הראשונית, כמובן, שתי סביבות לשוניות: להתנהל באופן מלא בשפת היעד ובשפת המקור, לשחות בכל הזרמים והפלגים והיובלים שלהן.
אבל הדרישה לדואליות קיצונית הרבה יותר. המתרגמת צריכה להיות אדם אובססיבי, ועם זאת משוחרר מאוד. אדם שמקפיד על כל פרט, ועם זאת נאמן לתמונה הגדולה. אדם שמכבד באופן עמוק את כללי השפה, ועם זאת מוכן למתוח אותם ואף לחרוג מהם לפי הצורך. ובעיקר, אדם שמתעמק בכל מלה, ועם זאת רואה את המשמעות שלעולם מסתתרת מעבר למלים. אדם שמקפיד על קוצו של יוד, ועם זאת עבודתו יצירתית, משוחררת, והוא נותן את הדעת על האפקט הרגשי והאסתטי של המכלול.
כי מה בעצם אנחנו מתרגמות? מהו הדבר הכי חשוב שאותו מבקשים למסור? את התוכן, כמובן. אבל התוכן מכיל לא רק דמויות ומאורעות, הוא מורכב מאוצר המלים שנבחר, מהדימויים והצירופים האופייניים שמהם מורכב לא רק הטקסט אלא גם עולמה של הכותבת, מתרבות השיח שאותה מהדהד המבנה התחבירי, מהדרמה שיכול ליצור פסיק אחד.
הסופרת תיארה מציאות. המתרגמת צריכה לתאר את אותה מציאות, באופן הקרוב ביותר לזה שבו תוארה על ידי הסופרת. אך בה במידה עליה לתאר את המציאות באופן שיעורר אצל הקוראת העברית תגובה דומה לזו שהתעוררה אצל מי שקרא בשפת המקור: הטקסט צריך להיות מרגש, אירוני, מפחיד, מתנשא, מתרפס – הכול לפי הצורך. ובעברית מתרפסים אחרת מאשר באנגלית או בספרית.
כי בסופו של דבר התרגום הוא תעתוע, הוא תוצר "מהונדס גנטית". איכרים סיניים מדברים בעברית – כשדן דאור מתרגם זה ממש משכנע. וראו זה פלא, גם אריסים רוסיים דוברים עברית, רנה לטוין ידעה לעשות את זה.
אחת התובנות החשובות ביותר המאפשרת לנו לעולל בסופו של דבר את התעלול המופרך הזה של מעבר משפה לשפה, היא ההכרה בכך שכולנו מתרגמים כל הזמן. כולנו מתרגמים את החוויה שלנו לשפה, אנחנו עושים את זה בהצלחה רבה יום אחרי יום, מגיל שנתיים בערך. אנחנו מצליחים למצוא מלים כדי לבטא משמעות, כל הזמן, גם אם לפעמים אנחנו נתקעים.
יותר מזה, אנחנו גם מנוסים מאוד במסירת דבריהם של אחרים, והתאמתם לנסיבות מתחלפות: מישהו בא ומספר לי סיפור. בדיחה, אנקדוטה, אסון שאירע לו. אני צוחקת, מסתקרנת, משתתפת בצערו (אפשר לקוות שבהתאמה). כשאני רצה לספר לחבר'ה, אני רוצה לייצר את אותו האפקט. איך? אם אצמד למלים של האחר דברי לא יישמעו אותנטיים. אם לא אביא בחשבון את היכולות והמגבלות של הקהל שלי, אאבד אותו. מורכב להפליא – אבל את זה כולנו עושים כל הזמן.
ואם לחזור לתרגום – ברגע שנשתחרר מהאשלייה שאפשר כך בפשטות להעביר משמעות משפה לשפה, ברגע שנבין שהתוכן הזה צריך לעבור דרכנו ממש כדי להיוולד מחדש בעברית, נהיה במקום אחר לגמרי. עלינו לראות בעיני רוחנו את ההתרחשות כדי להצליח להתגבר על פערי השפה ולתאר אותה בעברית. עלינו לחוות את הרגש, לשחזר את התנועה – רק בדרך זו משתחרר כל המבוע הטבעי של השפה שעומד לרשותנו תמיד, אך מתקשה תכופות לנבוע דווקא בזמן העבודה, כאשר התודעה הלשונית שלנו שבויה בשפה אחרת.
יועיל עוד להזכיר לעצמנו שהצפרדע אמנם דו-חי, אבל אפילו היא לא חיה במים וביבשה בו זמנית, ויש לה מנגנונים אחרים שמשרתים אותה בכל אחד מהמצבים. קשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, להתקיים באופן מלא בשתי שפות בו זמנית. מניסיוני, עדיף בשלב הראשון של התרגום למקד את המחשבה במקור, לוודא שחולצו כל רבדי המשמעות שלו – גם אם באופן מגושם, גם אם נשארות חלופות רבות, גם אם חלקן לא תואמות את המשלב שאליו מכוונים. רק לאחר שיש תחושת ביטחון מלאה, ורק בזכות הביטחון הזה, אפשר בשלב הבא למקד את החשיבה בעברית באופן שמשוחרר לגמרי מהמקור. כמובן שההבחנות לא בינריות, יש תנועה חוזרת בין המקור לתרגום, בין הים ליבשה – אבל אסטרטגיה בסיסית כזו עוזרת לצפרדע לשמור על שפיותה ולתפקד בשיא כושרה.