הדרך של אידה

הסופר והעיתונאי הארגנטינאי אמיליו רֵנסי, הגיבור הקבוע בספריו של ריקרדו פיגליה, מוזמן ללמד בחוג לספרות באוניברסיטה אמריקאית מכובדת.
הבחינה הביקורתית והמשועשעת של חיי האקדמיה האמריקאית הופכת לעלילת מתח אפלה כשאחת המרצות המובילות בחוג נהרגת בתאונה מסתורית, ורנסי המזועזע מחליט לחקור בעצמו את הפרשה.
חקירתו מובילה אותו לאנשים ומקומות מפתיעים, לגלות את עומק האכזבה והייאוש מהחלום לשנות ולתקן את העולם, לבחון את הקשר בין כתיבה למציאות, ולכתוב מחווה עשירה ונפלאה לכוחה של הספרות ומגבלותיה. חרגול/מודן, 2015

"האהבה, האלכוהול, הפוליטיקה, הכלבים, הבָּרים, הצעידות הליליות. כתבתי תסריטים שלא צולמו, תרגמתי כמה וכמה ספרי בלשים שכולם נראו זהים, חיברתי ספרי פילוסופיה (או פסיכואנליזה!) יבשושיים שאחרים חתמו עליהם. הייתי אבוד, מנותק, עד שלבסוף – במקרה, בפתאומיות, במפתיע – מצאתי את עצמי מלמד בארצות-הברית, ומסובך באירוע שעליו אני רוצה להעיד.
קיבלתי הצעה להעביר סמסטר כ-visiting professor באוניברסיטת טיילור האליטיסטית והיוקרתית. מועמד אחר ביטל והם חשבו עלי מפני שכבר הכירו אותי. הם כתבו לי, התקדמנו, קבענו תאריך, אבל התחלתי להתפתל, לדחות: לא רציתי להעביר שישה חודשים קבור בשממה."
להמשך הפרק הראשון בחרגול 

רות אלמוג, הארץ: "ב'הדרך של אידה' מרחיק פיגליה לכת ומספק לקורא פרק, או מסה, בפילוסופיה מודרנית; הוא כמעט מתפרק מבגדי הסופר שלו ומציב את העיון הפילוסופי בקדמת הזירה. הנושא שהוא דן בו הוא הקשר בין קפיטליזם וטרור, והוא שואל על מקורות הטרור ומטרותיו. העיון בנושא הספציפי הזה הופך את הספר לרלוונטי מאוד לחיינו בארץ ובעולם בכלל."

מוטי פוגל, "הארץ": "היו מי שלא אהבו את הספר כי הוא מתנשא ופילוסופי מדי, והיו מי שאהבו אותו מאותה סיבה בדיוק, מחמאה מרגיזה במיוחד כשמדובר בספר שבו הפילוסופיה נחבטת במציאות. ספרות אינה פילוסופיה. אם כבר, פילוסופיה במיטבה (אני מסתכל עליך, ויטגנשטיין) היא ספרות, ו"הדרך של אידה" אינו ספר פילוסופיה במסווה, אלא ספרות במיטבה."

עיצוב העטיפה: תמיר-להב רדלרמסר