הגלים

יצירה זו, שנתפסת על ידי רבים כיצירת המופת של וירג'יניה וולף, ראתה אור לראשונה בשנת 1931. הגלים מורכב ממונולוגים של שש דמויות החושפים את קורותיהן, עולמן הפנימי והירהוריהן על החיים ועל הדמויות האחרות – כולל דמותו של חברם המת, פרסיבל, שקולו אינו נשמע כלל אבל הוא מהווה ציר מרכזי במערכת היחסים בינהן. רצף המונולוגים נשבר מפעם לפעם על ידי קטעי טקסט בגוף שלישי המתארים רקע של חוף ים בשלבים השונים של היום – מן הזריחה ועד לשקיעה. במקביל עוקב הספר אחר גיבוריו מילדותם ועד בגרותם, כשהוא מבטל את ההפרדה המסורתית בין פרוזה לשירה ואת הגבולות שבין אדם לחברו. בסגנון ייחודי, אקספרימנטלי, פיוטי ומרגש, מעניקה וולף לקורא חוויית קריאה בלתי נשכחת. הרומן מובא כאן בתרגום חדש ורענן מאת ליה נירגד ועם אחרית דבר מאת ז'נט וינטרסון וגיליאן ביר.  פן/ידיעות ספרים, 2008

עינת יקיר על התרגום: "חבל רק שבארצנו תרגומי מופת כמו זה של ויזלטיר אובדים בתהום הנשייה ואין להשיגם. רגישותו הלשונית והלירית של ויזלטיר, ששמורה לו כמתרגם, עשתה בזמנו חסד עם 'הגלים' ומצאה מקבילות הולמות ומפעימות לליריקה של וולף. תרגומה של ליה נירגד הוא תרגום יפה ומושקע, אך מושך לא אחת לקוטב פרוזאי יותר, ונדמה שלא תמיד ברוח הספר."

כתבתי על התרגום החדש של הגלים: "התרגום הנוכחי אינו עוסק באופן ישיר בקודמו. הוא אינו מבקש 'לחדש אותו' או לבצע בו כל מעשה אחר. אין בו שום שאיפה לעדכן את העברית של ויזלטיר, ובוודאי לא לעדכן את וולף. רק עיקרון אחד מנחה אותו – כבוד עצום לטקסט, ושאיפה למסור אותו על כל דקויותיו וצורותיו, לרבות האסתטיקה הגחמנית שלו.
וירג'יניה וולף כתבה טקסטים יפים להדהים. כשיופי כזה בא לידי ביטוי במלים, אנו אומרים: זאת ממש שירה. נטייה זאת מתחזקת עוד יותר כשמצטרפת לכך העלילה המינימליסטית, ההשתהות על פרטים שבלב. אבל וולף היתה סופרת. כל חייה כתבה פרוזה. בכל אחד מהדימויים שלה, המבליחים כגבישים מתוך הטקסט, האירה בניצוץ נוסף את הטקסט הפרוזאי, תרתי משמע. הפיוטיות אינה טמונה במלים עצמן, הנוטות באופן חד משמעי לצמצום ולפשטות, אלא עולה כמעשה נס ביניהן. התרגום החדש הוא ניסיון להתמודד עם ההליכה על הגשר הזה, בלי להתפתות לייפיוף, בלי לישר את מה שוולף קימטה בשצף."

על חוויית התרגום: "ועוד לא אמרתי כלום על אלה שאיתם שעיתי ושֹריתי במלאכת התרגום, רשימת השמות ארוכה וחלקם זוהרים למרחקים, אבל קרובה מכולן היתה לי וירג'יניה, שאיתה ביליתי באינטימיות שאין למעלה ממנה שנתיים רצופות. רודה שלה ואני התערבבנו זו בזו חודשים, הייתי כותבת את נפשה בעברית ונפשי זכרה תלאות שרובן בעבר. את 'הלם המפגש' קיבלתי במתנה ממנה, לתאר מצוקה יומיומית שהכרתי. 
והייתי שוחה רחוק בים ואומרת, אותי הגלים לא יכריעו, אני את הכאב שלי שילחתי; שוחה מעבר לשוברי הגלים ואומרת את, וירג'יניה, כתבת את הדברים והתאבדת, אני מתרגמת אותם וחיה; את טבעת, אני שוחה בשלושה סגנונות… אני המתרגמת, אמרתי לעצמי בסיפוק, אני בחרתי בחיים…" מתוך במקום גרניום 

"השמש טרם עלה. שום הבדל לא ניכר בין שמים לים מלבד זה שהים היה סתור קמעה, כמו בָּד שקומט. ככל שהלבינו השמים נמתח בהדרגה על האופק קו כהה והפריד בין הים לשמים, והבד האפור נמשח בפסים עבים שנעו בזה אחר זה מתחת לפני השטח, עלו בזה אחר זה, רדפו זה אחר זה, לעולמים."    להמשך הפרק הראשון ב-e-vrit

רונית מטלון, YNET: "'הגלים' הוא לא רומן 'למיטיבי קרוא', אלא לכאלה שעוד לא למדו ללכת, או מסכימים לא ללכת ולהישאר בפסיביות הראשונית של תימהון והשתאות כלפי העולם, המגולמים בשאלה הילדית 'אבל מה זה, וזה, וזה?'…וירג'יניה וולף, באמצעות רודה והמראה שממנה נשקפות פניה באקראי, עוברת אל הצד השני של המראה, הולכת אל המקום שבו מעבר לאלם וה'אין מילים'; יש המון מילים המצטרפות זו לזו, ולא בצירופי הצבעים והצורות המקובלים, אלא בהתחברות ייחודית וחד-פעמית."

עיצוב העטיפה: עדה רוטנברג