החיים לא היו קלים לאבותינו באפריקה של לפני כמה עשרות אלפי שנים, זמן קצר אחרי שהם החליטו לרדת מהעצים, ללכת על שתיים ולחשוב בגדול. המערות היו קרות וטחובות, אם היה לכם מזל והאריות לא גירשו אתכם משם; האוכל היה מגעיל וקשה לעיכול, אם נשאר לכם משהו במאבק עם אוכלי-הנבלות האחרים על השיירים שהשאירו הטורפים הגדולים, ובהנחה שאתם לא בצד הנאכל – וגם הקסם של הזדווגות בתוך המשפחה פג אחרי זמן-מה.
באחת המשפחות המורחבות האלה קם יום אחד, בשלהי תקופת הפלייסטוקן, איש בעל חזון – פרומתאוס, ארכימדס ודרווין בקוף-אדם אחד – ונותן דחיפה קטנה לאבולוציה, אותה דחיפה פתאומית שעירערה את שיווי-המשקל שלה מאז ועד עצם היום הזה. לא כולם מרוצים מקצב ההתפתחות המוגבר, ובעיקר לא הדוד ואניה, שטוען בלהט ובכל הזדמנות נגד הקידמה ובעד החזרה אל הטבע. הוויכוח מסתיים כשמגיע התייר ומגלה הארצות, הדוד איאן, אחרי שיטוט באירופה, אסיה ואמריקה, ומבהיר שהעולם התת-אנושי כולו שרוי במהפכה.זכרונותיו של קוף-האדם הצעיר ארנסט על חייו ופועלו של אביו הדגול הם לא רק פנטזיה פרהיסטורית שנונה ומרתקת, מעין מדע בדיוני "הפוך", אלא גם משל פילוסופי מבריק, מפגן מדהים של הומור אנגלי במיטבו, והאבא של כל הרומנים המשפחתיים. חרגול, פברואר 2002
"כאשר הגיעו רוחות עזות מהצפון, ואיתן התזכורת המצמררת לכך שכיפת הקרח הגדולה ממשיכה להתקדם, ערמנו את כל מאגר גזרי העצים והענפים השבורים שלנו בחזית המערה, הבערנו אש ממש גדולה ואמרנו לעצמנו שלא משנה עד לאן ידרים הקרח הפעם – ואפילו אם יגיע עד אפריקה – אנחנו נוכל להתמודד איתו ולהביס אותו. לעיתים קרובות התקשינו מאוד לקיים את אספקת חומר הבעירה לאש גדולה – למרות שאבן חלמיש עם להב טוב יכולה לנסר ענף ארז בעובי עשרה סנטימטר בעשר דקות." להמשך הפרק הראשון בחרגול
עיצוב העטיפה: תמיר להב-רדלמסר