בית. בית אמיתי. שתי קומות ואולי גם מרתף, עליית גג שבה נערם העבר בלי דוחק, גינה מטופחת עם פינות של פרא, מזווה ובו אלכוהול מגוון ופחיות שימורים וחטיפים נהדרים וכל סוגי העוגיות, ומקרר גדול שהאור בו פועל ואין בו חלקים שבורים או סדוקים והדלת עמוסה ברטבים נפלאים שכולם חריפים.
הכול בהיר, הכול נקי, הכול מקופל הלוואי מגוהץ, בית של אנשים מן היישוב או לפחות מפאתיו, בית שלא צריך לסדר ולנקות בבהילות לקראת כל אורח, הכול ערוך תמיד לכול, ססגוני ובהיר, רהיטי עץ כהים וקירות בצבעים עזים רגועים מונחים ביד מקצועית של בעלי מלאכה דור שלישי עם תעודות שיש להן תוקף. חלונות גדולים שהווילונות שלהם מתחלפים לפי העונה ומוּסרים לגמרי בין תמוז לאלול, ורצפה שמרצפותיה צמודות-צמודות בלי מקום לָשחור הדביק ואור מציף אותה בבוהק שווה, למעט בשעות הערב, שאז מוטלים עליה עיגולי אור צהוב וסמיך, ולמעט המקומות שבהם פרושים מרבדים בדיוק במידה הנכונה לכל עת.
בית שבו כוס לכל סוג של משקה כפול שש לפחות וצלחות וצלוחיות וקערות ופנכות ועוד ועוד כלים דקים וקלים מחומר יציב וכבד ומקום להניח בו את כולם מבלי שיעיקו; ובמטבח משטחים מרווחים, לפחות שניים, לפחות אחד מעץ, רצוי שולחן שלידו גם אפשר לאכול.
חדר שינה גדול שבו שני חלונות לפחות, סלון מתון, שני חדרי עבודה שיש בהם מקום גם לכורסה או ספה קטנה. אורחים ללילה יכולים לישון כאן, לשֵהות ארוכה יותר יש מקום נעים במרתף הנפתח אל מרפסת קטנה – שאז הבית משתפל על מדרון – ואם לא אז בעליית הגג. בדים רקומים ועבים מונחים פה ושם, במידה, פרחים רעננים מתחלפים באגרטל זכוכית, מדי שבוע מרחף באוויר ריח מתוק של עוגה.
***
ובבית אנשים שמחים בחלקם, אלא מה. אנשים המביטים בעתיד בפיכחון ובלי חשש, או לכל הפחות בלי חשש מיותר, ובוודאי בלי חשש שהותירו עלום ולא שקדו למצוא לו מענה. ובשאר הזמן הם מנהלים את חייהם בבטחה וברוגע, וכל בגדיהם רפויים ונאים, נטולי הידור אך יפים בתכלית. לכל חפץ כבר מצאו גם עת גם מקום, ולכל זיכרון; הם יודעים מכאובים, אלא מה, אך אלה אינם אלא עיטור על רקע, מערבולות מזדמנות בשטף חייהם, ואילו לחרטות אינם מסכיתים כלל. הם הולכים ובאים בפתח דלתם הרחבה אך אינם מרבים להיעדר מביתם האהוב, אלא כשאופק זוהר קורץ להם. או אז ינעלו את דלתם וימסרו את המפתח למי שישמור באהבה על ביתם האהוב ויזכור להשקות בקֵיצים, ובשובם יתלו מעיל בכניסה ויתיישבו לשתות תה בנעלי הבית שחיכו להם, או ישטפו כפות רגליים מאובקות ופנים שזופות ויפרצו בצחוק גדול למראה המים שהשחירו.
ובבית המבקרים באים והולכים, חברים ובני משפחה, ורוב פינותיו מוכרות להם. פעם השאירו כאן סוודר, פעם התחילו לקרוא ספר שכעת יגמרו, השמיכות בארון בחדר הכחול, במטבח תמיד אפשר למצוא מה לנגוס. אך רבים בבית גם ימים של שקט, ימי מלאכתם האיטית של בעליו התופחת לבטח באור החמים, ושעות של שמחה מסוגים מתחלפים, ורגעי תוגה רק כפי הנדרש.
***
והבית מוקף בתים משמחים לא פחות העומדים במרחק קריאה רמה זה מזה, ולא ניכרת שום תוכנית שעל פיה התפזרו על פני הגבעות. ובבתים אנשים אחרים, שכֵּלים אחרים להם, והם חיים בדרכם. אין גדר סביב היישוב, בוודאי שאין שער חשמלי צהוב; יש כלבים למי שפוחד בחושך, אבל אין סיבה לפחד גדול: אין שנאה באוויר, אין מחסור מגונה, פה ושם פורץ קטן גונב ארנק – זו דרכו של עולם.
דרך עפר מובילה מהבית אל רחוב צר המתפתל בכמה עיקולים עד לרחוב צר קצת פחות, ורק בהמשך יתגלו כבישים ומחלפים, ותושבי הבית יידעו אז שיצאו לגמרי מתחומם.
כמה מרחיקים עוד בדמיונם תושבי הבית – כמה ירצו, כמה ייאותו, כמה יהינו להקיף במבטם? עד היכן דורשת נפשם תיקון, כך שתנוח דעתם ויוכלו לשכון בו בנחת? האם יסתפקו בדרך עד המחלף, שיפה היא, או שמא יבקשו יופי גם מעבר לו? ואותה ברכה השורה על רצפתם הבוהקת, אותו אור מיטיב הנוהר מבעד לחלונותיהם יפי המשקופים, עד אנה? עד גבולות שטח השיפוט המחוזי? עד גבולות ארצם? עד יאיר האור על מחוזות האומללות כולם? הרי עוד רגע יאבד להם ביתם האהוב, שום מקום לא יימצא לו, עוד רגע ירעדו השמשות מרָהב משאלותיהם, עצי הפרי ייעקרו וכביסה תתעופף מן החבל – רחוק מדי השקיפו בעיניהם הטובות, החמדניות, רעבה מדי היתה נפשם לטוב וגם לדעת.
ואולי יגיפו תריסים ויכבידו וילון, וישקיטו ימיהם בצלילי מנגינות מתוקות? ולא ירחיקו מעבר למחלף אלא ברגעים של צורך, ומטפס יכסה את הגדר הגבוהה. ולא ידברו על דבר העלול להרעיד את הימים, ויאכלו מפרי גנם ויחכו לימים טובים יותר, ויידעו שכבר לא בכוחם להביא אותם; ויתנו מתן בסתר להקל על ימיהם של עלובי עולם, ויודו למזלם הטוב שחלקם לא בהם, ויבקשו להרבות טוב באורחותיהם השקטות, ויטו שכם וייתנו מחסה בימים הקשים, ויתהלכו בעולמם בענווה?
אך כמה גבוהה צריכה להיות הגדר? והעצים – עד כמה נושנים וגבוהים על מנת שיוכלו לסוכך על שלוות הימים? ומה יעשו תושבי הבית כאשר יידרשו בכל זאת לצאת מחלקת אלוהיהם שעשו להם? היָסיטו עיניים, היפְקקו אוזניהם בדונג?
מה תובעני הוא מחיר החומר הטוב המרפד את ביתם האהוב, כל כוסית וצלוחית, כל מרבד כל עציץ, כל גימור מוקפד של משקוף בהיר, כולם זועקים מחיר: מחירי שכחה או אטימות או נטישה, מחירי הדחקה והתבדלות או מחיר של גלות וניכר, כך או כך בדידות, כך או כך ישלמו בזהות, זהות שהיתה להם בטרם התכנסו אל בין כתלים. כל כוסית, כל צלוחית, הן סימן שאלה שנמחק; כל מגבת ששוליה חפים מריפוט מעידה על הזמן שקפא, אין עוד אופק ואין תימהון ואין עוד כמיהה, אין מקום לספק בין המפות המקופלות – הכול מיושר, הכול מהודק, אין סדקים. רק שקט מושלם ישקיט את זעקת החומר ויכביד את עפעפיהם בשינה מתוקה.
וסביב סערה, וחושך מתקדר, על אם הדרכים המוני אדם יתומים. ואין איש שואל מתי והיכן תיפתח הרעה – הנה היא כאן, גואה מכל עבר, נפרצו הסכרים, רחוקים כקרובים, ובהלה כיסתה את הארץ. חרב בית הקש וחרבו בתי עץ, גם בית האבן האהוב לא יעמוד עוד ימים רבים על תלו. הנה באו ימים, הנה באו, לא תאנה ולא גפן, ימי הסרפד הנה הם כאן: לא יועילו וילונות ותריסים מוגפים לא יועילו, הבית אינו אלא זיכרון של ימים אחרים שלא היו מעולם;
לא לנו.
חורף 2018-19