אתה מקבל מה שאתה משלם בשבילו???

מארגני הערב ביקשו ממני כותרת, ואני לא הספקתי למסור. בכל זאת המשכתי להתלבט. בהתחלה חשבתי על משהו פשוט כמו – "אם אין קמח", בתוספת שלוש נקודות דרמטיות. אחר כך, מתוך ההרגל להפוך כל הזמן דברים מאנגלית לעברית ולהפך,  הגעתי לנוסח אנגלי אפשרי – You get what you pay for. באופן אוטומטי תרגמתי מיד בחזרה, ושמחתי שמחה גדולה: אתה מקבל מה שאתה משלם בשבילו. הנה לכם משפט שמעיד על עצמו: אתה מקבל מה שאתה משלם בשבילו.

אני מבחינתי קיבלתי שניים במחיר אחד. כי קודם כול, רציתי לפרגן לאנשים שהצליחו להקים את הוועד הזה, ולדבר על החשיבות העצומה של התאגדות כזאת. וגם, אני רוצה לדבר על כמה דברים שקשורים לתרגום ולעברית, ובעיקר על הזליגה של האנגלית לעברית.

המשפט אתה מקבל מה שאתה משלם בשבילו קושר בקלות בין שני הנושאים האלה – בין הצורך לדאוג לשיפור תנאי ההעסקה של המתרגמים, לצורך לפעול אל מול הטשטוש הגובר בין אנגלית לעברית – לא רק בעברית התרגומית, אלא גם בעברית המדוברת ובכתיבת מקור. כי אתה באמת מקבל מה שאתה משלם בשבילו, ועל הקשר הזה מעידות גם המלים "זול" וגם cheap, שקושרות בין תשלום דל לאיכות ירודה.

כי אפשר לומר הרבה דברים יפים על מלאכת התרגום: שהיא לא סתם מלאכה, אלא אמנות; שהיא לא סתם אמנות, אלא אמנות בעלת חשיבות תרבותית מהמדרגה הראשונה; שמתרגמות הן סוכנות תרבות, שהן מעשירות גם את העברית עצמה, ועוד כהנה וכהנה. אבל בסופו של יום – ביטוי שאנחנו שומעים הרבה מעבר לרצוי, ועל כך בהמשך – מדובר בעבודה. עבודה שנעשית תמורת שכר, גם אם היא אמנות מורכבת מאין כמותה.

שתי הערות ביניים קצרות:

ראשית – לאורך דברי אדבר בלשון נקבה על המתרגמת והמתרגמות, אך הדברים מופנים כמובן גם למתרגמים. אפליה מתקנת? לאו דווקא. במציאות שאנחנו פועלות בתוכה, התרגום הפך למקצוע של צווארון ורוד. רוב המתרגמים הם מתרגמות. רוב התלמידים שלי הם תלמידות. וגם לכך, אגב, יש סיבות ואף השלכות כלכליות.

הערה שנייה נוגעת לעצם מושג השכר. באנגלית אנחנו מוצאים בין השאר את המלה honorarium , שמוגדרת כ a fee for services rendered by a professional person – עוד תזכורת לקשר בין תשלום לבין כבוד מקצועי. ובכן (עוד מלה שמופיעה הרבה מעבר למידה בתרגומים) – כל מי שפועלת בענף התרגום יודעת, שהתשלום לעולם אינו משקף כראוי את המאמץ שהשקיעה בעבודה, ובוודאי שאינו מוסיף הרבה לכבודה, לפחות לא  בסולם הערכים הקפיטליסטי.

עובדה זו מקרינה על כל תחומי הענף, ומתגלה כבר בשלב הלימודים. בענף שאינו מבטיח לתלמידות עתיד כלכלי ורוד, אי אפשר להפריז בגובה שכר הלימוד. אבל במצב כזה, צריך לפתוח כיתות גדולות מהרצוי, גם אם הלמידה מבוססת כולה על התנסות מעשית והתייחסות דקדקנית לכל משפט של כל תלמידה. וכמה אפשר לשלם למורות? האם אפשר יהיה לפתות לעבודה את הטובות שבנשות המקצוע?

במהלך הלימודים במסלול שאני מנהלת בבית ברל, התלמידות מתנסות בתרגום מסוגים שונים. הן פוגשות מתרגמות רפואיות, משפטיות וטכניות, שמספרות להן על אפשרויות טובות ומגוונות לתעסוקה משתלמת. הן פוגשות מתרגמות אקדמיות, שמדווחות על מצב סביר. הכול טוב ויפה, עד שמגיעים לתרגום ספרות וכתוביות. האתגר קשה יותר, המלאכה מרובה, וידו של בעל הבית קפוצה או פשוט ריקה.

כי בניגוד למה שמספרים על תחומים אחרים – אצלנו קשה באימונים, אבל קשה גם בקרב. כל מי שעוסקת בתרגום ספרותי העיד על כך. העיתונים מפרסמים את שמות רבי המכר, החנויות שבהן הם נמכרים יותר ויותר הדורות, אבל המתרגמת מוצאת את עצמה מתגעגעת לימים שבהם שילמו לפי גיליון דפוס כולל רווחים. כאילו הרווחים שאבדו הם שיתרמו לרווחתה. נו, אבל הרי זו ספרות. וספרות זו אמנות. ואמנות? איי… העיניים מצטעפות. מי בכלל חושב על כסף כשמדברים על אמנות. תתביישי לך…

בעולם הכתוביות המצב משונה עוד יותר.  נדמה לי שכאן מצבן של המתרגמות פרדוקסלי במיוחד. מצד אחד, אם מדברים על המתרגמת כסוכנת תרבות, התפקיד שלהן עצום. רונית גדיש מהאקדמיה תדבר על זה בהמשך ולא ארחיב. אבל בואו נאמר, שאם ידועה לי המלה עמלץ זה רק בזכות הצפייה בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק. הכתוביות פותחות צוהר אל עולם של תכנים מגוונים ביותר, ולרבים זה הצוהר היחיד. הכתוביות הן גם אחד האפיקים החשובים של חשיפה לשפה כתובה ולמידה פסיבית של אנגלית. במלים אחרות, ולא משנה כמה זה מטריד כשלעצמו, צפייה בטלוויזיה הקנתה לרבים את רוב הידע שיש להם על העולם, את הידע שלהם באנגלית וגם את הידע שלהם בעברית.

זה צד אחד. הצד האחר הוא שבניגוד לענף הספרים, התחום הזה מגלגל לא מעט כסף. יעידו על כך מספר המנויים לכבלים ולשידורי הלוויין, יעידו על כך ערי הקולנוע שקמו בשנים האחרונות. אפשר היה לצפות, שמשהו מכל זה יגיע גם לידיהן של המתרגמות, ואם אין מי שישלם להן יותר מרצונו, אפשר היה לצפות שכשם שמחייבים את הזכייניות לממן מספר מסוים של הפקות מקור, כך יתקנו גם תקנות ברורות בנוגע לאיכות התרגום, ובמלים אחרות, תקנות שנוגעות לשכרן של המתרגמות.

ובניגוד למטבעות, שיש להן רק שני צדדים, כאן הייתי רוצה להעיר גם על צד שלישי. מתרגמות הכתוביות חשופות לביקורת באופן ששום מתרגמת לא חשופה לו. כל משפט שהן כותבות מופיע בד בבד עם המקור ופתוח להשוואות. כל צופה וצופה יכולים לחוות דעה על עבודתן, בזמן אמת. אין שום מקבילה למצב הזה בתחום שכולו אלכימיה, להטוט שמשתבש ברגע שמקרינים אותו בהילוך איטי.

ובכן (ובכן!) צפייה בתוכניות שונות מגלה שנעשית הרבה מאוד עבודה טובה, ואף טובה מאוד. האם במקרים האלה שילמו יותר? האם אלה נשים יקרות במיוחד, שעושות את מלאכתן לשם שמים? האם מנצלים את רצונן של מתרגמות צעירות ומוכשרות להיכנס לתחום, ומקבלים מהן עבודה טובה בזול? דבר אחד ברור לי. כשאני שומעת את המלה זול, אני חושבת מייד על זלזול. כשמדברים על זולות, אני חושבת על זילות. ואם יש משהו שניכר בכל תחום ותחום בחיינו, הרי אלה הזילות והזלזול. כולם מזלזלים בכולם. ילדים מזלזלים בהוריהם, ההורים מזלזלים במורים, הסוחרים מזלזלים בקונים, האוצר מזלזל בכבאים, הקבלנים מזלזלים בקו החוף, הממשלה מזלזלת בעם. ואם אפשר לזלזל באנשים, עד כדי זילות החיים עצמם, האם פלא שמזלזלים בשפה?

כאן יש לי עוד הערת ביניים –

השבוע הגיעה אלינו למכללה להרצאה יועצת הלשון של רשות השידור, רות אלמגור רמון. על בסיס דוגמאות מרתקות הסבירה לתלמידות שאומרים מקילים ולא מקלים, שמרבי כותבים בלי יוד, ועוד כהנה וכהנה. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. חיריק או צירה? עם ובלי יוד? יש מי שעדיין פנוי לעסוק בזה? מה יועיל לנו לדעת שהפועלים מקילים על בעל הבית, כשהוא מסביר לנו שהם פשוט עושים לו את החיים יותר קלים? ומדוע אפשר לממן משרה של יועצת לענייני לשון, ואי אפשר לממן יועצת לענייני תרגום? מדוע באמת אי אפשר לסבסד – סליחה על המלה המיושנת כל כך – את המתרגמות? אולי משרד החינוך הוא הכתובת שאליה צריך לפנות?

אני חוזרת לזלזול שפשה בחיינו, והפעם בתחום הלשוני. סיור קצר בין שלטי החוצות האינסופיים, עיון שטחי בעיתונות הכתובה, כמה דקות של האזנה לרדיו או לטלוויזיה, מגלים לנו כולם את אותה העובדה: העברית הולכת ומשתעבדת לאנגלית. ואני לא מתכוונת לשימוש במלה זאת או אחרת שעשתה את דרכה ללקסיקון העברי, הטהרנות רחוקה ממני. אני מדברת על אימוץ חסר אבחנה של ניבים המתורגמים כלשונם, על השיבוש העמוק של מבני יסוד תחביריים. אם תרצו – חדירה לדי-אן-איי של השפה, זה שאמור לאפשר לה להמשיך ולהתפתח ולייצר משפטים חדשים אין קץ, תוך שמירה על הגיונה הפנימי.

בשנה שעברה שלחתי את התלמידות לסיורים ועיונים כאלה. ביקשתי מהן למצוא דוגמאות לחדירה של האנגלית לעברית. הדגשתי שאני לא מחפשת דוגמאות של תרגומים בעייתיים אלא שימושים בעייתיים בשפת מקור. למרבה הצער, הן לא התקשו בכלל למצוא דוגמאות כאלה. תלמידה אחת סיפרה שבעלה אסר עליה מכל וכול לנהוג עד שתשלים את המטלה, כי שלטי החוצות סובבו לה את הראש, תרתי משמע – או כפי שנמצא לפעמים בתרגומים ולא רק שם, הם סובבו לה את הראש באופן מילולי.

הנה כמה דוגמאות –

• "זה לא שאין אנשים שמתלבשים יותר גרוע מממנה. זה פשוט שהיא ניחנה בכאלו נתונים שזה סוג של פשע לא לנצל אותם." (אדוה מלמד-לוי, 7 ימים, ידיעות אחרונות, 19.3.10)

גם כותב מוכשר כמו נחום ברנע חוטא בדפוס הזה:

• "אשר לנתניהו, אין לו מדיניות חוץ. כשהוא רואה אחת, הוא בורח ממנה." (המוסף לשבת, ידיעות אחרונות, 26.3.10)

ולא רק בעיתונות הכתובה נמצא דוגמאות, גם בספרות המקור:

• "מה לגבי האמא?"

"מה לגביה?" (יאיר לפיד, "החידה השישית", עמ' 59)

החוגים החשופים להשפעות האלה מגוונים ממה שאפשר היה לחשוב. כתבה באתר "כיפה" מדברת על "חלון ההזדמנות שנפתח לנו מאת ה'." (רבקה שמעון ח´ ניסן ה´תש"ע)

אצל הפוליטיקאים זה כבר עניין שבשגרה:

• ברק: "ליברמן לא כוס התה שלי, אך איני פוסל ישיבה עמו בממשלה."

ובכלל, בשנים האחרונות כולם מקבלים רגליים קרות, מפנים כתף קרה, עושים החלטות, לוקחים מקלחות, ומה לא. להם זה מרגיש נעים. לי זה מרגיש רע מאוד. ואל תשכחו את "אני אהיה שם בשבילך," אחד ממוצרי הייבוא המאוסים ביותר, שמביא איתו לא רק מבנה לשוני בלתי אפשרי אלא השקפת עולם מצערת. אם כבר, אז אני, אישית, הייתי מעדיפה שיהיו בשבילי כאן, ולא שם. בעיני, זה ממש עושה את כל ההבדל. כשמישהו כאן בשבילי, זה מה שעושה לי את היום.

בשיעורים שלי אני מנסה להראות לתלמידות איך לחלץ את התרגום מההשפעות העודפות של האנגלית. קשה מאוד לעשות את זה כאשר ההבדל בינה לבין העברית הולך ומיטשטש. אני מנסה גם להגיד להן שצריך להמשיך ולהתעקש, להמשיך וללטש, עד שהטקסט מושלם. לא פחות מזה. קשה לעשות את זה כאשר הן מביאות לי טקסטים שראו אור, והם רצופים בשגיאות בסיסיות ביותר. קשה לעשות את זה כשצריך למהר, כי אחרת המירוץ בין סימני הדפוס להתראות מהבנק ייגמר בהפסד שלנו. כי זאת החוקיות הבסיסית, שהנוסח האנגלי שלה מגיע אלינו יחד עם השקפת עולם כלכלית שלמה: you get what you pay for.

מאין תבוא גאולה? גם כאן אפשר להגיד הרבה דברים, אבל כל מי שרוצה לשפץ דירה, לתקן כביש או לשפר את חזות העיר, יודע שצריך תקציב. שינוי מצריך עשייה, כל עשייה עולה כסף.

וזאת, כמו שאומרים, השורה התחתונה.

דצמבר 2010