אלף-בית של ממשות

א

יש ימים כאלה, כשקלילות האבק מנחמת: זהרורים של רגע נישאים כה וכה, נטולי שם ויומרה.

יש ימים כאלה, אחרי התקווה אחרי אכזבה אחרי הייאוש אחרי הכניעה: מתיקות של ילדות יש בהם, אוזלת יד משחררת.

יש ימים כאלה, ימי עייפות מתפקיד הגבורה בסיפור חיינו, כשמתברר שאנו ניצבים בשולי הדרכים, משתרכים בשולי הדפים ודברי הימים.

חרישית תנועתנו בימי האבק, חלקה, בצעד קל נחלוף אז על פני הזמנים.

ב

רק יצאה מרחם אמה וכבר נעטפה התינוקת, עוד לא נגעה בדבר בעולם החדש הזה שבאה אליו, וכבר עורה מורגל בשכבה נוספת – מלבישים ופושטים, מלבישים ופושטים, לפעמים יותר מפעם ביום: יד בשרוול, ה-נה! ראש במִפתח החולצה, ה-נה! וגרביים ומכנסיים, בגדים לכל שעה ועונה, וכבר היא מושיטה יד ומותחת רגל, כבר יש בגד שתאהב ובגד שלא ובגד שבו תתגאה במיוחד – סוקרת בנחת חולצה אדומה הנמתחת על בטנה העגלגלה, גורת אדם קטנה, מבויתת.

ג

כשנבנה הגשר הראשון נדהמו עד מאוד יושבי הגדות, שבמשך מאות בשנים היו רואים זה את זה ממרחק וקוראים זה אל זה בשפותיהם השונות מעל המים הגועשים, והנה פתאום היו לשכנים.

אך בעיני אנשי הנהר, שחיו כל ימיהם על המים, הגשר לא היה אלא מקום לחסות בו בשעת סערה ובימים של שמש קופחת; ובשני קצותיו, הנטועים בגדות מזה ומזה, לא ראו אלא רגליים שתכליתן לתמוך בקורה המגוננת.

ד

נדמה שהיא תוחמת בין חוץ לפנים, הרי זו תכליתה, ואפילו מהותה. במיטבה היא חוסמת צלילים, ריחות, מגדירה עולם בתוך עולם, והמגדילים לעשות אף יוסיפו לה מנעול.

אך מרגע שנתלתה על צירים תנועת הדלת מגדירה קשת שחוץ ופנים מתערבבים בה בלי הרף, היא עצמה  ככנף מערבלת בין אוויר לאוויר. וכשהיא עומדת, גם אז, לא תמיד היא פתוחה לרווחה או סגורה בנחרצות, אין-סוף תחנות ייתכנו בדרכה: כשהדלת פתוחה אך קמעה והחוץ מסתנן אל החדר, או החדר זולג החוצה, מה קורה שם בזווית הזאת, בשטח הסְפר? מה יש שם?

הזמנה לריכוך, לגוונים של ביניים. הזדמנות לבירור, אבן בוחן לנפש: לפעמים דריכות פעורה, לפעמים שלווה נוהרת.

ה

כמו דוד חביב שבא לביקור ומשכין סביבו שלווה מחויכת, דוד מעשי ונמרץ שכל דבריו נכוחים וברורים ולחייו הסמוקות מעידות על חוסנו, דוד שפימה של נחת מעטרת את סנטרו וצחוקו העליז מהדהד כפעמון, מפזר עִרפולים של סתירה: כזה היה ההיגיון בילדותנו, כשהתהלכנו על קצות אצבעות בין פחד לאיסור, בין תילי הקפדות שטיבן לא ברור.

ברבות הימים התעמעם קצת חינו של הדוד, למדנו לדעת שלפעמים חיוכיו זחוחים מדי, מחפים על מבוכות שאינו מוכן להכיר בהן, והיו שאמרו שהם ממרקים מיני כתמים המעיבים על מצפונו.

ועדיין, עד היום, משובב את נפשנו זכר הניצוץ הבהיר בעיניו, ומילים שאמר בקולו הצלול משקיטות את הלב: המת לא יקום עוד, אך השמש תשוב ותזרח;
גם הגל הזה יתנפץ כקודמו;
כל הדמעות סופן לחדול, גם לאלה יהיה סוף.

ו

ממעוף הציפור אפשר להבחין בקפל ארוך בפני הקרקע ובו אבנים וצמחייה, לפרקים גם מים: זו כל מהותו של הוואדי, עוד בטרם נבחר לו שמו. אך מרגע שקפל קרקע נקרא בשם מייד מתקפלת בו גם משמעות, וכשהשם מתגלגל משפה אל שפה המשמעויות מתרבות והוא נטען בהיסטוריה.

וכך קורה שנחלי ארץ אבותינו זורמים בוואדיות של ארץ אבותיהם, וסנדלים תנ"כיים מדלגים מסלע אל סלע לכבוש להם זיכרון. וכך היו ואדיות לכבישים, ושמותיהם למספרים, ואילו אחרים מכונים בפינו נחלי אכזב, ללמדנו שמי שהבטחה מונחת בכיסו לעולם יבחין בחֵסר.

ז

חפה מהיסוס, חפה מתהייה, חפה מכל צל ענווה ומכל גוון של אירוניה, כך הסתובבה בינינו הזחיחות בנעורינו; והיינו מביטים בה בקנאה, לא בלי ביקורת, לא בלי הסתייגות ובכל זאת בקנאה, מביטים בצמתה שהיתה מתנופפת כה וכה עם כל צעד, מביטים בקלילות צעדיה הבוטחים, בפניה החלקות מכל עווית של כאב. ואילו היא – היא פיזרה סביב חיוכים ועיניה קרות, קהות, ולא שיערה כי יבוא יום של דין וחשבון, ואת משק הכנפיים הנודע לא שמעה; היתה מצטנפת לה בעונג סביב גלעין יוהרתה, ומתפנקת בנעימים באדרת צדקתה שתפרו לה.

ח

צדף אבן קמח עץ, בוץ וגוף – הכול נתון, נוכח, ברור – כמה חמוד החומר, כמה חמור, כלליו פשוטים, נטולי גחמה, חוקיו חקוקים, מלמדים תנועה ליד היוצרת, הלשה ומכיירת, מגלפת ומשייפת, מבקשת להטיל בו סדר חדש. והחומר מתמסר, תמיד, אך תמיד רק כמידת יכולתו: הנה אני מוטל, ואין בי רצונות, אין תוכניות אין יומרות, הנה אני, בול עץ עיקש, עשי בי מה שתחפצי – אך תוכלי לעשות רק מה שאפשר לי.

צדף אבן בוץ וגוף, גוף גוף גוף: כמה נחמה יש בכם לנפש המסוחררת תדיר, שולחת ידיים לגעת במוצק: נחמת החושים הממששים מלקקים מרחרחים, משתחררים לרגע מעריצות העין, שאינה יכולה לבוא בחומר ממש ועל כן היא הוזה בו תבניות משלה, משררת האוזן שאינה שומעת אלא את הֵדיו.

צדף אבן צמר עץ, כמה ענווה אתם מלמדים, במקל ובגזר מזכירים סדרי בראשית, קובעים גבול בין אפשר למַמָּש.

ט

יהיר מתהלך לו הטווס, אלא מה, שובל כשלו משווה מייד מלכותיות לכל צעד. אין ספק, ועדת הקישוט התפרעה כאן לגמרי: אומרים שרצו שם טריפים אבל אחרים אומרים שהיו פטריות, וכולם מסכימים שמישהו היה על סטרואידים.

הכול התחיל בדרישה למצוא סמל יאה לרשות השופטת, סמל שישקף את עליונותה הנחרצת ואת כוחה לבחון לב וכליות. לאחר עידן או שניים של דיונים הוחלט להתמקד במבט: ריבוא עיניים לטושות, קשת שלמה של התבוננות, הלוא זה המפתח למשפט צדק. הכחול המתכתי המנוכר, הכתר הגנדרני, הצוואר הגאיוני, הנוצות המנומרות וכתם החלודה הקפריזי – כל אלה היו סתם היסחפות, ששורשה בחומרים שהוזכרו לעיל. בדעת מיעוט נותרו אלה שסברו שהצבעים עזים מדי, שהגודש מביך, ושעקרון הכבידה שעליו מכריז הזנב עם כל צעד אינו אלא ביטוי של התנשאות, שאינו יאה לשופטים כלל וכלל.

דעתו של המיעוט נדחתה כרגיל בביטול.

י

ושוב הפער הזה שהתגלה עם הזמן, אחיזת העיניים של מצוי שאין בו ממש. בהינף שלט קם לו יער, כשם שקמו ערים על חולות נודדים ושירי עם נבראו לברוא את העם שישיר אותם. וליער שֵם, ומייד לידו יער נוסף ולו שֵם אחר, כאילו אין סתירה בעצם ההתחלפות המהירה הזאת של השמות – והרי כל מהותו של יער נעוצה בגודלו האימתני, ברציפות העבותה שלו. וכך יער קדושי פולין מתחלף חיש מהר ביער קדושי הונגריה, ולקדושי ארצות אחרות יערות משלהם, מרוסיה במזרח ועד הולנד בקצה מערב, מאסטוניה בצפון עד ואיטליה שבדרום מרחב ההשמדה. ושוב המציאות אינה אלא סמל, כל עץ נר נשמה.

לא, לא זה  היער שבנפשנו, זה שבו אבדנו באגדות הילדות ובסיוטיה, יער שראינו במו עינינו במחוזות רחוקים והוא אפל, וריח טחב עומד בו, ריח עלים המתמקמקים בו זה מאות שנים, יער שקדם לאנשים שכינוהו בשם.

כ

כחול אשר על שפת הים, משתרע עד האופק, גלים-גלים.

כחול זרוע נקודות-נקודות בשולי הדרכים – מרגנית השדה, כך קראו לה בני האדם.

אך אצלנו הדרכים כולן מובילות אל מקום שאין ממנו חזרה, שם קועקע בבשר כְחול היהודי הנודד בדרכים.

הנה כך נעכר לנו תמיד הכול, גם צבע השמיים המתאבך בעשן.

ל

מעלות רבות של קדושה נקשרו בו, ברכות של יום-יום וקללה אלוהית אחת, ובכל זאת הלחם נותר מושא תאווה חושני עד אין קץ – בזכות הריח, המשיב בבטחה לספקות השתוּקים, אותם ספקות עלומים המכרסמים בקרביים בלי הרף; בזכות הנשיקה הקורצת בקצה, עוטפת בקשיחות את הרוך שיבוא; בזכות דרכו המופלאה לספוח את שפעת הרוטב ולשקוע בבטן, לשכך שם מכאובי ימים ודורות.

מ

"ככה זה, מה תעשי; זאת המציאות, זה מה יש."

הנה דרך אחת לזהות את בתה ההרפתקנית של הממשות – פניה לרוב גלויות וברורות, וגם אם יש בה צדדים נסתרים אין בה כל מסתורין ואף לא יומרות נשגבות, שהרי חסרה לה כל יכולת הפשטה.

בניגוד לאמה, שאורחותיה קבועות ומבטה מכונס, היא מרבה במסעות – לפעמים של יום, לפעמים של אלף, ולרוב לא ברור לשם מה: נדמה שאינה לומדת מהם הרבה, שפיתחה איזו קהות חושים. רק לפעמים מותירים בה מסעותיה רושם של ממש, רישום של קמט, לפעמים אפילו צלקת – שאז היא דומה יותר לאמה חרושת התלמים, המחייכת אליה בסלחנות.

כי האֵם אומנם כבדת ראש, חמורה לאין שיעור מהבת, אך בכל זאת היא סובלנית ממנה, ואינה מצפה לדבר מהבריות: אם יתעלמו ממנה תמשיך להחריש בשלווה, ואם יסגדו לה תסכים גם לזה; רק להעמדות הפנים היא מסרבת, ואף בכך היא שונה מבתה, הצוחקת בקלות דעת אל המתחזות הרבות המבקשות לחקותה.

נ

מרפרפת על העורף מחשמלת ירכיים או מוחה דמעה בכישוף שכולו תום – נשיקה היא דרכו של הגוף לדייק אהבה.

ס

חיש-חיש נקצץ הבצל, דק-דק נפרס המלפפון, ועגבנייה גם, זה ברור, וקצת פטרוזיליה למה לא – עוד רגע נאכל כאן סלט טרי לתפארת, גם היום כבכל הימים, שפע ירקות חיים ועסיסיים מצוי בביתנו.

אך הירקות לבדם גולמיים ומגושמים, לעולם לא היו מגירים את מיציהם בערבוביה מענגת אלמלא הסכין החדה שהגדירה אותם מחדש. והסכין לבדה מהי – כשהיא מונחת על השיש, בלעדי היד החרוצה שאחזה בה, אינה ולא כלום. טיבה עלום.

כי ברגע אחד, אין איש יודע מתי, היד החרוצה עשויה להחליף את כיוון האחיזה, לשנות באחת כוונה, טינה שקטה שהצטברה בה תיתן בה תנופה, חיש-חיש ייגר אז הדם.

ע

ופתאום מתאבכות בָּאינסוף שכבות, במרחב הכחול ניכרים הפרשים, קומות של לא כלום נבנות בשמיים; בעדינות אין קץ לה נעים כה וכה אניצים של זמן, והנפש נישאת אל ביניהם, צופה למרחקים שכה אהובים עליה, מזהה חלון וממהרת לעבור בו בטרם ייסגר. כל מחשבה על תכלית מתפוגגת כענן, מתפוררת עם סמרטוטי הלובן המתרפט.

רק להרף עין סר המבט ונח לו על פרח וכבר התלכד במרום רגע חדש, מציאות חדשה לדמיון לענות בה: מרכבות אלים ודרקונים ככל אשר יחפוץ, מלכודות לאור השקיעה הנמוג.

פ

בנפילה חופשית לפנים, תמיד לפנים, רק הלוך ואין חזור, אין עוד דרך לאחור, רק ממד אחד יש וכולו אובדן: עולם שלם נישא על שכם, צרוּר, חיים שנגדעו משומרים בגעגוע. באבק הדרכים, בקצף הימים, אלמוניוּת נכפית על המונים חסרי תוחלת: כי הפליט לעולם אינו יחיד, לא עוד. מכת הגורל שנחתה עליו לא זומנה לו אישית, אפילו זכות כזו ניטלה ממנו. האסון שהתיק אותו ממקומו כביר ממידתו, העלילה שהוא סבוך בה אין לה עניין בו, כמוץ הוא נישא ברוח הרעה שחרבה את ביתו, ועיניו נרעשות.

עוד שנים ישתקפו באישוניו אנשים שהיו ושדות שיבשו, נכדיו ישירו לנכדיהם את שירת המעיין שאבד, ובגופם עוד יכאב הגדם.

צ

מה חמדנית החרדה שבה אנו מבקשים לבעול את הרגע, לפרוס לנו פיסות מצל הימים; מה רעבה העין המרהיבה עוז לנכס לה הרים ויערות, לקבע את האור החומק, למצק זהות, להנציח ילדוּת, למקד מושאים לערגה שתבוא ואיתם אזמלים להקיז את הצער. איזה נשק הפכפך ניתן בידינו, אותה חרב פיפיות שבה אנו מבקשים להכניע את השכחה היאה לדברים כולם:

כי מה מופרך יותר מצילום של פרפר, של מים, מחיי משפחה ששומרו בחיוכים קפואים; מהו צילום אם לא גזל, לעג לרש, גשר בוגדני אל העתיד, שהופך כל הווה לעבר עוד בטרם הספקנו לחרוט אותו בזיכרוננו? את מה שביקשנו להנציח הצילום מחק, את מה שהתיימרנו לאגור איבדנו, והגודש המחייך אלינו מן האלבומים מחפה רק בקושי על החסך. והנה, דווקא את מה שרצינו להדחיק הצילום מנציח – את עווית הזעם הכבוש, את עיני הקורבנות הממשיכים לתבוע להם צדק.

ואולי צדקו הילידים המבוהלים שהיו מליטים פניהם מעינה התאוותנית של המצלמה: שאם האדם צל חולף,  הרי הצילום גוזל מאנושיותו; ואם זהותו היא סך זיכרונותיו – איך יוכל לשוב וללקט אותה מבין כל שברי המראות שבהם הוא משתקף?

כי הצילום לעולם חזק מאיתנו. תמיד נמצמץ ראשונים מול עיני המתים, המצמיתים אותנו במבטם.

ק

הנה כך מטריפים או לפחות מבלבלים ובוודאי מדלדלים את דעתם של ילדים: בין שתי נקודות, אומרים לשיות התמימים, עובר רק קו ישר אחד. ואז מורים להם לשנן את ההגדרה, במקום להמריא ממנה אל אותם עקלתונים שבהם צפונים רזי העולם; ומקנחים בשיר הלל לרוממותה של המתמטיקה, כוודאות האחת שבה יוכלו למצוא נחמה.

ועכשיו ילדים, צאו לעולם וקוו לטוב.

אך עד מהרה יתברר להם, שכל הקווים מטושטשים בהרבה מזה שצויר על הלוח, דקים בהרבה, דקים לאין שיעור מפס הגיר הנחרץ שמתחה המורה.

ומתברר לכל מי שעיניו בראשו כי הקו הישר היחיד בעולם הוא זה שבין הים ליבשה, שגם הוא קמור וחמור מזה, כולו פרי הדמיון; כי מתברר שקווים אינם אלא היעדר, דרכה של העין להבחין בין סמוכים – כך למשל הקו הענוג בין הירכיים, הקו המכשף שבין השפתיים, או זה המבחין בין חוץ לפנים בחלון.

ועוד מתברר, כחלוף השנים, שאותם קווים הקיימים בפועל אינם אלא קווים שמתחו בני אדם בגאוותנות האופיינית להם, ודווקא הם קווים שאין בהם כל ממש, דלדול של הקיים: קו חד נמתח על מפה וכבר נמחקים החיים הרוחשים בשוליו המרופטים של נחל, ומתבטלים פיתוליו הקטנים; עוד קו נמתח – ובשטח קם גבול, נחרץ כצלקת: מקום של אובדן תחושה.

וקווים אחרים יש, דקים מני דק, קווים בין תחומים שלהם קראו בני-אדם בשמות לסמן חלוקות במערבולת נפשם: בין חמלה לחשבון, בין חשד לחרדה, ובין יומרה ליוהרה; הקו המבלבל כל כך בין אכזבה לגעגוע ובינו לבין חרטה; קווים של זדון בין חוק לדיכוי, בין בעלות לגזל, בין עם לעוול; ובין זעם לזיכרון, בין זיכרון לדמיון, ואפילו, כן, בין דמיון לממשות.

ועל כולם, נוראים מכולם, אותם קווים שאכן מובילים היישר מנקודה אל נקודה, בוראים בדרכם ישויות מופרכות: הקו הקושר בין עבר לעתיד, הלוא הוא קו הזמן האימתני, ובמקביל לו, נבוך ונכלם, קו הזהות; הקו התקיף בין סיבה לתוצאה, והוא מכונה לעיתים היגיון ולעיתים סיפור ולעיתים צדק, ואף כי עיקוליו רבים מספור מתעקשים שוב ושוב לשטח אותו. ואין איש קם ושואל מהו בדיוק המרחב שבו נמתחים הקווים האלה; מה משתרע בעצם משני צידיהם: תהומות של אָין?

ר

לקצרי הרוח וקטני האמונה, שנפשם קפוצה גם באביב, הומלץ הטיפול הבא:

א. באחד מימי החמסין, מאלה שבגינם הנכם נוטים להתאונן על עונות הארץ, צאו וחפשו לכם עץ רימון.
ב. הביטו היטב בפרחים הלוהבים, שבוהקים בשמש המקניטה אתכם כל כך.
ג. טפחו את העץ – עִדרו והשקו אותו מדי שבוע כל הקיץ, גם אם רב הטורח, ובתוך כך חזרו ואמרו בלבכם: הנה, הנה בא הסתיו.
ד. כאשר תחושו ברוחות הסתיו הראשונים קטפו לכם מן הפרי שהבשיל, בִּצעו אותו והתפעלו מזוהר גרגריו, ובתוך כך חזרו ואמרו בלבכם: הנה, הנה, כל זה קרה.

להשפעה מרבית יש לחזור על הטיפול מדי שנה.

ש

שתיקה היא מגבר נורא, חושך חלול שבו כל לחישה מהדהדת וככה שנים לפעמים – גירויים מצטברים לסלידה מתמשכת, רתיעות של יום יום נצברות לטינה ואין הרקה אין פורקן אין ניקוז אין אוויר, הכול כבוש ושנאה מזדקקת.

אבל לא רק, לא רק, מזדעקים אוהבים בעיניים זורחות, הרי כזו מתיקות יש בינינו כששוקעות המילים!

אוהבים אהובים, המתיקות שלכם היא מתיקותו של השקט: נגמרו כל המילים שרציתם לומר.

אך מי ששותקת מלאה מילים כרימון,  מחכה ליד שתשחרר את הנצרה.

ת

באדישות נצחים מפהקת הארץ, והעין מזהה הזדמנות, הזמנה פתוחה, שאלה פעורה. מטה ועוד מטה היא מוליכה את הנפש, מטה-מטה אל התהום.

וכמיהה מעקצצת אז בנפש, ערגה אל החושך, אל חופש הצניחה, ברהב היא מושכת את הרגל קדימה, צעד אחר צעד, חוגגת את שררתה, את חדוות הקצה התמידית שלה.

ורק הגוף, אותו גולם חיישני, חסר מעוף כדרכו, נרתע בענווה.

למחזור הראשון

למחזור הבא