אלף-בית של ממשות

בלי להמציא סיפורים, בלי סיפורים בכלל אבל בלי לחסות תחת גלימת השירה, בלי שורות קצרות לסמן שכאן קורה משהו אחר; ובכל זאת, איך לומר, בכל זאת להביע, לתת למציאות לפעפע מבעד למלים, להידחק דרכן, ביניהן, לתת לשרירות לחתוך באינסוף וכיוון שכך לתת לשפה עצמה את הסכין החותכת, להתחיל על כן באל"ף, היא ראשית כול.

א

מים ורודים ארוזים בירוק, האבטיח הוא געגוע לקיץ של ימים עברו, לזרעים שחורים שיחבלו, במידה, בקלות הבלתי נסבלת של התמוססות מתוקה.

ב

הוא בכל מקום, איתנו תמיד, ולרוב ברבים: מתאספים מתלכדים סביב השֶׂה, הממלא להם את הריק באמצע המעגל.

איך נולַד הבריון, באיזה גיל, האם בקע מרחם אמו ורבב בו, הייתכן כי הביט בעין רעה בעולם בעודו מלופף בחיתול, מוקף ילודים ברי לבב? ואם מאוחר יותר, אם לא בא אל העולם ארוז ומוכן לפעולה, או להפעלה, אם לבלב ושגשג בינינו אז איך, ולמה התלכדו דווקא בו ניצוצות הרשעות האגבית המבליחים לפרקים גם בעינינו הטובות ובאישוני אחיו הרחום? והאם היה איזה רגע, דק מדק, שבו עוד היה אפשר לסכל את לידתו?  מי, מי תוכל לתת בו סימנים בטרם נקרתה בדרכו הזדמנות לעלות ולפרוץ מולה, בתוכה, ולעוט בשקיקה על העורק.

ג

הגודש אינו ערובה לדבר: ארונות גדולים, מלאים, ובהם סדינים שהודקו בקפידה, מזווה שבו שימורים אטריות קמחים וגם נורות, ספרים דחוקים שטרם נקראו וכבר הספיקו להישכח, צעצועים, המון, רובם מפלסטיק, בגדים לימים שרק בדמיון – כל הגודש המיותר הזה, המכוער, הגודש המסגיר הזה שנדמה כמגונן.

ד

מתחת לפני השטח וגם על פניו הדרמה נמתחת מתערבלת בזמן ומרחב, דמויות מופיעות בתפקידים מתחלפים נעלמות במפתיע וכלום לא נשאר, גם לא ריק, שטף ימים מכסה על הכול.

ה

בחומרה של ממש אי אפשר לומר עליו כלום, דק מדק, מתפוגג ברגע ההתבוננות וגם בעיצומו, לא יותר מבדיה לשונית. ואם בכל זאת הוא מתמשך, ואם נאמר שבכל זאת הוא קיים איכשהו ולוּ כשלילה של עבר ועתיד – מהו הגבול, מה המהות שמְשווה לְרגע זהות רציפה ומובחנת, איך לפעמים יום שלם הוא הווה ואיך לפעמים גם חודש נשמר בשלמותו, עדיין לא פוצל ותויק כעבר גם לא נמתח אל העתיד בחרדה, אפילו לא בתקווה – חודש תמים, תמים.

ומי, מיהם האנשים שאצלם הווה יכול להימשך גם שנה והאם יש כאלה שאפילו חומש או עשור, החל באיזה אירוע ששם גבול תקיף לעבר – עקרנו קברנו הולדנו, קו פרשת מים נמתח לנו והנה נולד לו הווה, והוא אינו ממהר לשום מקום, והוא דומה לעצמו כל כך מרגע לרגע, אין סימנים לתקופות שכבר נחתכו ונגדעו ממנו, אין תוכניות, לא ייתכנו, לא תיתכן כל מחשבה לא כל שכן פעולה שפניה אל העתיד, רק מלאות הבועה שמתח פניה שומר על שלמותה. מה, מהו המתח, מה הנמשל, מה המעטפת מה המים שבהם משתבר האור וחוזר. איך נושמים שם בפנים.

ו

רק הריח המשכר מצדיק את תובענותם האינסופית של הוורדים. יש עלים יפים משלהם, מסתלסלים, מעוטרים, משונצים, אווריריים, יש אפילו פרחים יפים משלהם, קלילים, עדינים, נעים בגמישות ברוח, ובוודאי יש יצורים פגיעים פחות, דורשניים פחות, שלא לומר קוצניים פחות.

רק הריח, על שלל ניחוחותיו המשתנים בין שיח לשיח, תרגום לגווני הפרחים, מדריך לעיוורים: הנה תריח, צהוב.

ז

איך להיחלץ משררתו של הזמן – מוקדם ומאוחר, מוקדם ומאוחר – איך להיחלץ מהסד הזה שלוחץ כל אמירה, שמעמיד בשורה דברים מסוחררים; איך להשתחרר מהסידור הקרתני של סיבה ותוצאה, מהברית המכשפת בין זמן לסיפור, מהצורך הממכר למתוח קווים בין נתזים של הוויה, של תודעה, של זהות. מה, מהי הזהות הרציפה הזאת שיכולה לנוע בבטחה על הקווים האלה, מי זאת האומרת הנה אני, והנה שוב, מזמנת לה את זיכרונותיה כאווזים בשורה, אורזת את גלגוליה כבובה רוסית שבה כל גלגול נשמר בשלמותו, וכל גלגול כאילו רק מתח קמעה את הקודם, אין ביניהם שום אבק, וגם אור לא.

ח

עבודה קלה עשה לעצמו המחוקק האלוהי כשפסק כך בפשטות: לא תחמוד. כמה חשד מעורר איסור על חמדנות שאין בו כל הבחנה בין חומד לחומד – בין זה החורש בזיעת אפו ולחמו צר, והוא מתבונן בחמורי שכנו וחומד לו אחד מהם, לבין השכן החומד לו חמור נוסף, השכן שלו גם חמור וגם שור, גם בית גם אשה, גם עבד וגם אמה, וכולם אסורים לרֵעו.

וכעת חמודים שלי, הנה החידה: מי מן השניים גזר שאין לחמוד, ועוד קרא לעצמו רֵע? וכאשר התכנסה תת-הוועדה לענייני חמדנות, מדוע לא פסקה – לא תחמוד את אשר אין לרעך, לא חמור ולא שור? מדוע לא הגדילה להורות, לא תחמוד חירות עבדך ואמתך? מי, מי מלאכי השרת שישבו שם סביב השולחן, והאם ערב לחיכם שור הבר שהוגש בישיבה?

ט

ראי איך היתה הטינה לדודה נרגנת שנס ליחה, פעם היו עיניה בורקות ולחשושיה מכשפים, חדות זוויתית היתה בתנועותיה וכולן מדויקות, מדודות, עכשיו היא גוררת רגליים, חירשת לעולם החדש שקם סביבה, ממלמלת ברפיון את מילותיה הלעוסות והשיחה נמשכת בלעדיה.

י

עוד אחת מאותיות השם, ככה זה בעברית, אלוהים משתרבב שוב ושוב אל בין המלים שגויסו לטובתו – הוא, שלא ידע אפילו איך לקרוא בשם לחיות – גדול ואדיר ונשגב ואין לו שיעור, נצחי אינסופי מסוכך, מטיל על חיינו צל אימתני.

יהיה אשר יהיה. ראשיתו מזמן, זרה לעולמנו, ותכליתו דיכוי: מעולם היו העניים אדוקים יותר מהעשירים. ומה איומה ההתמזגות בין הדיכוי לנחמה – האור החומל הנוהר על המאמין לסמן לו שבילים והאופק הנפרש לפניו נורא הוד, ומעבר לו עלטת המוות, לבל ישכח כי אבק הוא, בצלם ובכל זאת אבק, אבק הצלם שהעמיד עליו. מדוע ואיך קם לנגד עינינו הנדהמות מִתאר שצלו מוכר כל כך, אפל כל כך – היד המכה שהיא גם המלטפת, זבחים מגונים, ונדרי אהבה שנגבים בכפייה בסד הלוחץ.

והיה כי אשר היה לא יהיה עוד, איך יתבהרו פתאום השמיים, והעיניים שהסתנוורו לחינם מול שמשות כזב והתישו אישוניהן אל מול החושך לגלות בו ניצוץ, הנה הן רואות קרוב, רואות נמלים וירוק בגוונים. ואין צל חריף על הימים, גם חזיונות אין, והאור מדוד, בא והולך מאליו, המים חיים מאליהם, אין באר נסתרת במדבר ציה. וצור מבטחנו אהבה, כאן, רק כאן, ועכשיו, תמיד עכשיו.

כ

קשה הכלימה, קשה כל כך שמעטים הנכלמים, רק מעטים חוזים בה כשהם מביטים בעצמם, עיני כל היתר טחו אל מול חיוכם המתוק הנשקף להם מן המראה; אך בצאתם אל הרחוב הן מצטללות באחת, חדות להפליא: אז יודעים הם בדיוק מיהו הראוי לכלימה ומדוע. בושה וכלימה, בושה וכלימה, איך מתרוננות אז המלים בגרונם, מחליקות על לשונם בהנאה כמעט ובלא מעט גאווה – הרי אלמלא היו בקיאים ברזי הטוב והרע לא היו יכולים לגעגע כך "בושה וכלימה", הקריאה עצמה מעידה עליהם כי טובים הם, ולבם הזך נחמץ אל מול עוולותיהם של אחרים, תמיד אחרים.

ל

קשה לידה בבואה, אסורה בכל עבר בעבותות הקיים, בכבלי ההרגל, במוסרות הנוחות של שכשוך מתבוסס בחושך אין זמן לו. קשה לידה אל מול האור הזועק, התובעני מרוב ממשות. חבולה כל לידה מראשיתה, מטביעה עקבותיה ברכות הנולדת, לספר ייסוריה.

מ

ורדרדים, שקופיפים, ריחם המתוק של מי השפיר נחרט לעולמים באפנו הזעיר כריח געגוע לזמן שאבד, ניחוח דק שבשובלו הכאב.

נ

נעליים חומות, רחבות ושטוחות, חרטומיהן מעוגלים, ניכר בהן שהרבו ללכת, והן כבר מעוקמות קצת לכאן קצת לשם. הרבה ראו הנעליים האלה, הרבה נרטבו והתייבשו ונרטבו שוב, נדמה שכבר עייפו אך ניכר גם שאפשר ללכת בהן עוד כברת דרך, הן הרי נוחות כל כך, מוכרות כל כך, כמעט שהפכו לגרביים, חובקות בנעימות כל קימור של כף הרגל, גם אל הבוהן המשונה כבר הסתגלו ופינו לה מקום. עכשיו הן עומדות באור השמש, נחות, רכות כציור שמן, מזמינות. נעלי נוודוּת, נעלי הזדמנות, מי יידע לאן עוד יוליכו.

נעליים צרות, ארבעה סנטימטר עקב, מינימום מתון בדעת הקהל, סירה קטומה שבתוכה רק כאב, צרחות בהונות מחוצות, ציפורניים לחוצות, בשר נדחס בצריבה מתעצמת – כל זה מלפנים; מאחור צועק העקב עם כל מהלומה, העקב החי שעם כל צעד נדחק אליו העקב הדומם, עקבה של הנעל. והעקב הדומם לעולם צר מן החי, זה חִנו, מטביע את צורתו ברכות הבשר במשבצת קטנה של כאב. רק רגע אחד של נחת יש בנעליים האלה, רגע החליצה, כהנאתו של מי שהתאפק והתאפק והנה התרוקן סוף סוף; ואולי עוד רגע אחד של נחת מול המראה, למראה השוק המתהדרת כך, מתחטבת כך אל תוך הנעל וממנה – אבל גם ברגע הזה הכאב כבר שם, יחד עם הידיעה על שעות הכאב הצפויות והתקווה שהשולחן יהיה מהסוג המסתיר רגליים יחפות.

בדימוי הלעוס הנעליים תמיד גדולות מדי. ונכון, קצת קשה לפעמים ללכת בנעליים גדולות מדי, ואם הן גדולות מדי בהרבה הן עלולות להישמט ממש; אבל קשה בהרבה ללכת בנעליים קטנות מכפי מידתך, ובהן קשה אפילו לעמוד במקום.

ס

סירוב סירוב סירוב, סירוב סירוב סירוב, סירוב להסכים סירוב לציית סירוב לשרת סירוב להשתתף בטומאה סירוב בראש חוצות סירוב בכל נים בנפש ובכל רמ"ח איברים לסרב, ולא לקונן לימים בדמעות קטנות של זקנים רפים, המתמוגגים ברגשת חרטה מבוהלת.

ע

המדרכה סדוקה. החנות משופצת. המדרכה עקומה, הפָּרקט בפנים מתוקתק. העין נודדת אל קו התפר, אל הטיח המרושל שקושר ביניהם, מפשר בין עבר להווה, בין הווה למדומה, מגיעה לאנך הסתגלני שמשלים את החסר בקצה כל חנות, חוזרת אל נקודת המגוז שם הונח הפלס והחל הכול. העין רעבה, לא ברור לְמה, נודדת הלאה ונתקלת בתריס הכתום של הקיוסק הסגור, הלאה הלאה, שם הים, שם פתוח, שם תמצא אולי תשובה.

שם בים אפשר לראות ריצודים-ריצודים מתכנסים כמו נשיקות מלאכים מפייסות, שם בין פיזוזים של אור משתהַה מעט התזזית, אך מאחור עדיין העיר, העיר תמיד מאחור, ואליה מוכרחים לחזור כי היום מתחיל, שוב מתחיל, ואנשים הולכים עטופים על מדרכות ששקטות עדיין, ואף אחד לא זוכר מיהם, מי שזוכר לא נמצא כאן, לא נמצא כבר, ובאין אלוהים מי יכתיף את עול הזיכרון, מעטים המתנדבים. הולכים אנשים לדרכם, חוצים זה את דרכו של זה אך בשעת בוקר ריקה הם תמיד עוברים במקום שבו האחר איננו עוד, או איננו עדיין, ורק העורב רואה שבכל זאת הצטלבו דרכיהם גם אם לא נפגשו.

פ

פלסטין. כי לכל הפחות צריך להעלות אותה על ראש שמחתנו, הגם שכבר איננו שמחים כל כך: גם בלענו גם מתלוננים על הצרבת, גם הצטרפו ספחות אחרות. לפחות להזכיר אותה, על כל ממדיה: זו שכאן קרובה ממש, הגם שמרחקים גדולים בהרבה נראים לנו קרובים הרבה יותר – נגיד לונדון, נניח מומבאי – וגם זו של אמש, לפני ספירת הקוממיות, זו שרישומיה ניכרים בין השבילים שסימָנו והפרחים שחיפשנו להם שמות במקורותינו וזיהינו בעזרת מגדירים.

צ

קלת רגליים, מנתרת, לא תמיד עפה אבל יכולה, גם היא אוהבת בסופו של דבר לנוח בין הסעיפים, להתכרבל בין אניצים שליקטה – רק בעינינו מהות הציפור היא מעוף.

ק

יפה שתיקה לקורונה, שתישמע הזעקה.

ר

להשתיק את הרעב, להשתיק את המבוכה שהרעב הזה יוצר, להשתיק את העלבון: מילה שלא נאמרה, מבט מהיר מהמיוחל, מגע קצר מדי, להשתיק. ולא רק באוזני העולם יושתק הרעב הזה כי אם בראש ובראשונה פנימה, לבל יישמע הרעב המביש הזה, הרעב הצרחני הזה, שכולו פה פעור.

ש

שבת בעיר אור בהיר, דומם, נושא שירת ציפורים קריאת עורב. בדומייה מהדהדת בשורת השחקים הכסופה, קולות האדם מעומעמים, דוממת גם מכונת הכביסה, קל לצאת לרחוב הריק. בצמדים ושלשות שקטות הולכים אנשים לים, חוזרים מהים, הצומת הגדולה ריקה כמעט ומי שבקיאה בה תחצה באלכסון יחידי. שקט לבן מרחף על תנועת האדם הבוטחת, על העזובה החייכנית שמתפנקת בשמש, על מנוחת המעט בין משבים של חול. עוד רגע זה ייפסק, אז ייצאו מפתחי הבתים אנשים מקולחים שלחייהם עוד סמוקות מיָם אך בלוריתם כבר משונעת בכיוון הראוי. בחושך יהבהב אז באדום וירוק הרמזור שחידש את שררתו.

ת

כי בסופו של דבר הכול תרגום, מרגע שהחלקנו נדהמים דרך משפך השפה, מרגע שהסכמנו לקרוא לדברים בשמות ולבדל לעד בין בלולים, מרגע שהסכמנו לומר דבר אחר דבר ולא לגעוש בגעיית קרביים, טיפין טיפין לטפטף את קורותינו ומוראותנו, למצק עננות, לשלח בן ברק וגם רעם; מרגע שהתחלנו לברור מלים לסבר אוזניים ערלות, לקרב רחוקים, לומר אהבה.

מי שעושה את כל זה יום אחר יום, שעה אחר שעה, בוודאי תוכל בקלות לתרגם שפת אנוש לשפת בן אנוש אחר, ובלבד שתשכיל לנוע במעלה המשפך שנקרה לה, לחזור אל מקור הנביעה ולהישפך מחדש, אחרת.

למחזור הבא