אגדה

בכפר אחד לא רחוק חיה אשה קטנת אמונה. במבט חורך היתה סוקרת שדות ושבילים ורואה בהם רק קוצים ויבלית, מבוקר ועד ערב היתה רוטנת על תלאותיה ומכאוביה וממאנת להינחם. וכאשר אמרו לה רעים ושכנים ורופאים כי הזמן יעשה את שלו ויביא לה מזור, היו עיניה רושפות ממש, וארס נטף מלשונה.

מרים היו כל ימיה של האשה, ומרים כל ימיהם של בני ביתה, שהיו טרודים בכל עת לפייס את רוחה, ותמיד לחינם. אך ברבות השנים נקעה נפשם ממבטה החורך ומרטינותיה, והלכו לבקש עצה אצל הזקנה החכמה שבמורד.

אמרה להם הזקנה: "קוטן האמונה הוא בסך הכול קוצר הרוח, שאינה יודעת להמתין."

"ובכן?" שאלו אותה, בקוצר רוח לא מבוטל.

אך הזקנה, כדרכן של זקנות מסוגה, סירבה להסביר את דבריה, ורק נתנה בידיהם כמה זרעים. חזרו כלעומת שבאו, ואת הזרעים השליכו כלאחר יד בחצר, מול חלון המטבח.

ושוב באו ימים מרים, ואחריהם שבועות וחודשים, במרירות ובזעף חלפו אף שנים, ודברי הזקנה נשכחו זה מכבר.

והנה, באחד האביבים, ביום של חמסין אכזרי, ראתה האשה בחלון המטבח והנה אותו שתיל שגדל לו מתישהו ליד הגדר פורח פתאום, ופרחיו מבהיקים באדום כתמתם. ברגע זה ממש נשמעה דפיקה חרישית בדלת הבית.

"מי בא בחום הזה?" רטנה האשה והלכה לפתוח את הדלת. מולה ראתה זקנה זקנה ביותר, שלא חיכתה לברכת שלום ואף לא בירכה בעצמה, ורק אמרה בחגיגיות: "הנה בא לו הסתיו."

הביטה האשה בזעף באור הלבן שבחוץ, נשמה בזעף את אוויר הכבשן, וסיננה בין שיניה: "סתיו? מה את, סנילית?"

אך הזקנה משכה בידה והובילה אותה אל חלון המטבח, והצביעה על פרחי הרימון הלוהבים. "הנה, עכשיו צריך רק לחכות. כשיבשיל הפרי אחזור, יחד עם הרוח הראשונה."

האשה קטנת האמונה נתנה בה מבט חורך, וכבר היתה לשונה שלוחה לומר דברים של ביטול ולעג. אך בעיני הזקנה השתקף הפרח האדום, ועל שפתיה נמשח חיוך קטן, וידיה היבשות אחזו ברוך בידיים קצרות הרוח. "אל תשכחי להשקות," אמרה."תאמיני לי, כדאי לך." ומייד נעלמה לדרכה, עוד לפני שהאשה הספיקה להתעשת.

כל אותו אביב וכל אותו הקיץ השקתה האשה את הרימון הקטן, בעצמה לא ידעה לומר מדוע. בסתר השקתה אותו, וגם על כך לא הייתה יודעת לתת הסבר. יום אחר יום הביטה בו בסבלנות חדשה לה, וראתה איך הופכים ניצנים לפירות מכותרים, תופחים ומעלים סומק. ומיום ליום התרחב גם לבה המכווץ, וגם על זה לא נתנה את דעתה.

וכשהבשיל הפרי באה רוח סתיו, ואיתה שוב הזקנה, בדיוק כפי שהבטיחה. "את רואה," אמרה לאשה, "אמרתי לך."

אז ישבו איתה האשה ובני ביתה ובצעו להם רימון, ומתוקים היו הגרגרים בפיהם.